לפני כחודש מסר ראש ישיבת חברון, הרב משה מרדכי פרבשטיין שליט"א, שיחה לבחורי הישיבה על המצב בארץ ישראל, ונגע בסוגיית גיוס בני ישיבות. הוא טען כי המלחמה הנוכחית מוגדרת על פי ההלכה כמלחמת מצווה ומן הדין היה שכל בחורי הישיבות ייקחו חלק במאמץ המלחמתי. אולם, מחמת שאינם מוכשרים צבאית ואינם יודעים לשאת נשק, התרומה הטובה ביותר שלהם לעם ישראל היא לימוד התורה הקדושה.
לא כולם הסכימו עם ניתוח המצב של הרב פרבשטיין. באותו שבוע פירסם "יתד נאמן" מכתב של שותפו להנהגת הישיבה, הרב דוד כהן שליט"א, שאמר:
הלב שותת דם על הדיבורים הנשמעים בשולי המחנה, שכביכול בעת צרה כזו שכלל ישראל בסכנה, צריכים ללכת ולסייע ולצאת מכותלי הישיבה. מי שמדבר דיבורים כאלו אינו שייך כלל לידיעה מהי תורה, מהו כלל ישראל, מהם בני הישיבות, והם המושגים של "אורייתא וישראל וקוב"ה – חד הוא.
ר' דוד אינו כופר כמובן בחובה ההלכתית לצאת למלחמת מצווה, אולם, בניגוד לדעתו של הרב פרבשטיין, הוא אינו סבור שזה האפיון הנכון של המצב שבו אנו עומדים. הוא אינו רואה במערכה הנוכחית "מלחמת מצווה", ועל כן סבור שלומדי התורה אינם אמורים לקחת בה חלק.
תושבי אופקים ושדרות, קריית שמונה וצפת, טבריה ומטולה, נוף הגליל ותפרח, ירושלים, באר שבע, חיפה וכרמיאל – כל עיר וישוב בישראל – כולם עלולים חלילה להזדקק לכל יד שיודעת לאחוז בנשק, גם לידיים שלנו
את הדיון בגדרים ההלכתיים של 'מלחמת מצווה' נשאיר לפוסקי ההלכה. בשורות להלן ברצוני לדון בבעיה שמעלה הרב פרבשטיין: מה עושים במקרה של מלחמת מצווה? אין חולק כי במערכה המוגדרת "מלחמת מצוה" תהיה חובה על כל איש ואיש מישראל, כולל ראשי הישיבות עצמם, לצאת למלחמה. אולם, כפי שמציין הרב פרבשטיין, אין בידנו יכולת לקיים מצווה זו כיוון שאיננו יודעים כיצד להילחם. האם לא מוטלת עלינו החובה ללמד ידינו לקרב ואצבעותינו למלחמה?
האם פטור תלמידי הישיבות משירות צבאי עדיין רלוונטי?
עד פרוץ המלחמה הנוכחית, הציבור התורני לא הוטרד יתר על המידה מהימנעותו משירות צבאי. היה אולי צורך להפיס את דעתו של מי שאינו חרדי, אך מבית פנימה, לא הרגשנו נקיפות מצפון על כך שאיננו לוקחים חלק במאמץ ההגנה. ראשית, היה ברור לנו שראוי שתהיה חלוקת תפקידים בעם ישראל. אי אפשר שכולם יהיו לומדי תורה אך גם אי אפשר שכולם יהיו חיילים. לצד זאת, בהינתן שהצבא הינו מוסד חילוני שמאתגר מאד אדם הרוצה לשמור על רמה רוחנית גבוהה, היינו שלמים אם ההסדר לפיו הציבור התורני כולו נמנע משירות צבאי ולוקח על עצמו את תפקיד שמירת התורה בעם ישראל.
עד שמחת תורה האחרון, היה ברור לנו שאנו צודקים בדרכנו ולא הרגשנו תביעה מוסרית על כך שאיננו משרתים בצבא. סברנו שאין לצבא צורך ממשי בשירות שלנו, ושכל הקובלנות כנגדנו על הימנעותנו מגיוס אינן נובעות מצורך אמיתי בשירות החרדים אלא מרצון להכניס אותנו בכפיה תחת עולה של המדינה.
כל זה היה נכון עד השביעי באוקטובר. אולם, המתקפה הרצחנית בשמחת תורה גילתה כי הסדר הישן אינו ערובה לביטחונם של ישראל. תרחיש שבו מאות אלפי מחבלים מנסים לחדור אל תוך המדינה מכל גבולות הארץ נשמע הגיוני לפתע. מצב שבו ערי ישראל נעשים שדה קרב אימתני הפך להיות משהו שאינו מן הנמנע. לפתע הבנו שאם לא נוכל להגן על עצמנו בידינו אנו עלולים למצוא את עצמנו תחת איום ממשי.
שאלת הגיוס הצבאי הפסיקה להיות שאלת "שוויון בנטל" – כלומר, איך מסבירים לחילונים שגם אנחנו עושים משהו חשוב למען עם ישראל. היא הפכה להיות שאלה קיומית של חיים ומוות – כיצד נוכל להגן על עצמנו בשעת צרה?
שאלת הגיוס הצבאי הפסיקה להיות שאלת "שוויון בנטל" – כלומר, איך מסבירים לחילונים שגם אנחנו עושים משהו חשוב למען עם ישראל. היא הפכה להיות שאלה קיומית של חיים ומוות – כיצד נוכל להגן על עצמנו בשעת צרה?
רבים מאד בציבור התעוררו להבין שהמצב אינו יכול להימשך כך. אנו נדרשים לדעת לאחוז בנשק. לא בשביל להפיס את דעתם של החילונים, שירגישו שגם אנו מקבלים את מרותם ועושים משהו עבור המדינה שלהם, אלא עבור עצם קיומו של עם ישראל. אנחנו צריכים לדעת להילחם כדי להגן על עצמנו ולא כדי "להשתלב בחברה הישראלית".
זהו הרקע לשיחתו של הרב פרבשטיין, כמו גם לדבריו של ר' דוד כהן וראשי ישיבות נוספים. הציבור מבין שאנו נמצאים בפני מצב חדש, וראשי הישיבות נדרשים לעיין שוב בשאלה מה נעשה ביום פקודה. אנו מתחילים לחשוש שעם ישראל אכן צריך אותנו. תושבי אופקים ושדרות, קריית שמונה וצפת, טבריה ומטולה, נוף הגליל ותפרח, ירושלים, באר שבע, חיפה וכרמיאל – כל עיר וישוב בישראל – כולם עלולים חלילה להזדקק לכל יד שיודעת לאחוז בנשק, גם לידיים שלנו, בחורי הישיבות הרכים שההווי המלחמתי מהם והלאה. מה עושים אפוא? מה נענה כעת?
הרב פרבשטיין טען בשיחתו כי למרות שמוטלת עלינו כעת חובה להכשיר את עצמנו למלחמה, אין לנו יכולת למלא את חובתנו. לא עומדת בפנינו אפשרות להכשרה צבאית ברוח תורנית. לדבריו, במצבו הנוכחי של הצבא, כל מסגרת הכשרה שלא תהיה, אפילו המינימלית ביותר, תוביל בהכרח להרס עולם הישיבות ולחורבן עולם התורה. לפיכך, על אף שההימנעות שלנו מהכשרה צבאית מונעת מאתנו לקיים את חובתנו לצאת להגנת ישראל ועלולה לסכן חיי האדם, לא יעלה על הדעת להקריב את נשמת אפו של עם-ישראל לשם הצלת הגוף של כמה נפשות.
האם נגזר עלינו אפוא לשבת בחיבוק ידים? האם לא ניתן למצוא דרך אמצע, להעניק הכשרה צבאית מינימלית לבחורי ישיבות, באופן שלא יפגע בעולם הישיבות?
הרב פרבשטיין עצמו שירת בצבא ברבנות הצבאית, כך שדבריו אינם מבוססים על שמועות. הוא מכיר היטב את הצבא ויודע שגם אם אנשים פרטיים מסוגלים לעבור דרך המערכת ולהישאר מחוברים לעולם התורה, לא יתכן שזו תהיה מדיניות ציבורית כללית. אם העצמאות של עולם הישיבות לא תישמר, הוא לא ישרוד.
ואכן, בעתיד הנראה לעין, קשה להניח שהצבא ישנה את עצמו ויהיה מוכן לקבל את מרותם של גדולי התורה. במצבו הנוכחי, צה"ל מוכן להתחשב בצרכים הפרטיים של החייל הדתי, אך אינו מוכן להכיר בסמכות של התורה ובוודאי שלא בסמכותם של גדולי ישראל. הוא תובע מהחיילים ציות מוחלט להוראות המפקדים ללא תנאי וסייג. אם הצבא יהיה מוכן להכריז שעל מפקדיו להתחשב בהוראות של גדולי ישראל, יתכן שהיחס לצבא היה משתנה. כל עוד זה לא קורה, עולם התורה אינו יכול לשנות את יחסו לצבא.
האם נגזר עלינו אפוא לשבת בחיבוק ידים? האם לא ניתן למצוא דרך אמצע, להעניק הכשרה צבאית מינימלית לבחורי ישיבות, באופן שלא יפגע בעולם הישיבות? בשורות הבאות ברצוני להציע מתווה להכשרה צבאית בסיסית לבחורי ישיבות, המבוסס על תקדים היסטורי באישורם של גדולי ישראל.
מתווה מלחמת העצמאות
בתחילת המערכה הנוכחית, התבטא ראש הממשלה שאנו נמצאים ב"מלחמת העצמאות השנייה" שלנו. השוואה זו מתבקשת, כיוון שגם כאן מדובר במערכה על הבית, מערכה להגנת ישובים ואזרחים מפני אספסוף הצובא על הבתים שלנו. לענייננו, השוואה זו פותחת פתח לדון מחדש גם במעמדם של בני הישיבות כיום.
במלחמת העצמאות, המוסדות הציונים הכריזו על גיוס כללי בישוב היהודי שבארץ. כבר אז, היה מתח גלוי בין גדולי ישראל לבין ראשי הארגונים הציונים והיה חשש כי גיוס בני הישיבות לצבא יאיים על עתיד עולם התורה. במסמך שנחתם 4 ימים בלבד לפני הקמת המדינה, סיכם ו"עד הישיבות" עם "מרכז המפקד לשירות העם" (צה"ל כיום) על מעמדם של בני הישיבות ביחס לשירות הצבאי. בהסכם זה מוסדר לראשונה הפטור של בני ישיבות משירות צבאי.
זהו מסמך קצר, בעל ארבע סעיפים בלבד, הקובע מצד אחד את הפטור של בני ישיבות משירות צבאי, אך לצד זאת, מדבר גם על חובתם (מה שפחות זכור בימים אלו):
א. הרבנים הראשיים, ראשי הישיבות והמרכז המפקד לשרות העם בירושלים קובעים באופן עקרוני ומוחלט, שבני-ישיבות פטורים מכל חובת גיוס ושרות בצבא.
ב. אולם, נוכח המצב החמור בשטח הבטחון כירושלים, המאיים ח"ו בסכנה מוחשית – מסכימים הרבנים וראשי הישיבות, כי חובת כל יהודי להחלץ להגנת העיר וקובעים, בתור הוראת שעה, את ההסדר הבא בנוגע לתלמידי הישיבות:
-
- בני-הישיבה שבגיל 17-22 (ועד בכלל) יקבלו אימונים במרוכז, במסגרת מיוחדת שתקבע לשם כך, במשך זמן שלא יעלה בשום פנים על שלושה ימים אימון מרוכז ו-24 שעות בחודש לכל היותר לשם חידוש הידיעות. עם קבלת האימונים יהיו פטורים מכל חובת גיוס, לא מלא ולא חלקי. מקום האימונים ייבחר בהסכמת ראשי הישיבות.
- בני ישיבה, שבגיל 23 ומעלה יקבלו אימונים באופן הנ״ל, ולאחר ל'ג בעומר יתחייבו להתגייס לחיל משמר עירוני, בתפקידי שמירה בלבד, למשך זמן שלא יעלה על 15-12 שעות לשבוע. הם יימצאו תחת פיקוד דתי. ותפקידם ירוכז רק בירושלים, באיזורים מסויימים ובסביבותיהם, ולא יצאו לעמדות הקדמיות. השירות ייעשה מתוך הקפדה חמורה בנוגע לחוקי הדת והמוסר היהודי.
- יוצא מכלל זה מספר בני ישיבה מצויינים, שפטורים מכל חובת גיוס, (אלה יקבלו אישור מיוחד מאת כבוד הרבנים הראשיים).
- מגידי-שעור, מלמדים ומפקחים רוחניים – פטורים מכל חובת גיוס.
- תועבר בקורת אישית קפדנית בין תלמידי הישיבות לשם קביעה סופית של אלה מהתלמידים, שיש להם הזכות הנ״ל.
- ראשי הישיבות מסכימים ומתחייבים לבלי להפריע לכל התלמידים שיתנדבו מרצונם הטוב לצורות שירות פעילות יותר. לתלמידים אלה יישמרו כל זכויותיהם בישיבה, ללא אפליה.
- כל תלמידי הישיבה יתייצבו בתחנת התייצבות מיוחדת, יעברו בדיקה רפואית ויקבלו כרטיס מתאים.
- ראשי הישיבות מתחייבים לא לקבל תלמידים בגיל הגיוס, חוץ מאלה שעוברים מתלמוד תורה לישיבה או מישיבה לישיבה.
ג. בכדי להוציא לפועל את ההסדר הנ"ל מוקמת ועדה משותפת ומתמדת מראשי-הישיבות ומרכז המפקד לשרות העם בראשותם של הרבנים הראשיים.
ד. ההסכם הזה אינו ניתן לשום שינוי בלי הסכמת הועדה הנ"ל.
החותמים: הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג – הרב הראשי לישראל ונשיא ועד הישיבות; הרב בנציון מאיר חי עוזיאל – הראשון לציון; הרב יוסף צבי דושינסקי – גאב"ד העדה החרדית; הרב איסר זלמן מלצר – יו"ר ועד הישיבות; הרב יעקב משה חרל"פ – ראש ישיבות מרכז הרב; הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי – ראש ישיבת עץ חיים; הרב אליעזר פינקל – ראש ישיבת מיר; הרב יחזקאל סרנא – ראש ישיבת חברון וחבר ועד הפועל של ועד הישיבות; הרב יעקב חנוך סנקביץ – ראש ישיבת גור וחבר ועד הפועל של ועד הישיבות; מאיר רבינוביץ – מפקד גזרת ירושלים.
מה שרלוונטי במיוחד לעניינו כאן הוא סעיף ב' של מסמך זה, הקובע כי "עקב המצב", כל בני הישיבות מגיל 17 ועד גיל 22 (במילים אחרות, בחורים משנה א' בישיבה גדולה ועד שנה ה') יקבלו אימון צבאי מינימלי. לומדי תורה מגיל 23, כלומר אברכים ברובם, ישתתפו כבר באופן פעיל בשמירה והגנה על ישובים, אך רק באזורים דתיים ותחת פיקוד דתי. על הסדר זה חתומים גדולי ראשי הישיבות באותו זמן, כולל הרב דושינסקי, גאב"ד "העדה החרדית", וזאת על אף שזו לא הכירה במדינה לאחר הקמתה, כידוע.
מסמך זה מדגיש אמנם כי מדובר בהוראת שעה בעקבות הסכנה המוחשית הנשקפת לקיומו של הישוב היהודי. ואכן, מסיום המלחמה וכינון הביטחון, נהג פחות או יותר הסדר המתואר בסעיף א' של המסמך, הפוטר בני ישיבות מכל שירות צבאי. אולם, האם השעה הנוכחית שאנו נמצאים בה אינה דומה לאותה שעה?
ברצוני להציע כאן אפשרות של מספר ימי אימונים קצרים, שיתקיימו בימי בין הזמנים, שבהם יוכשרו בני ישיבות בהפעלת נשק ובפעולות המינימליות ביותר הנצרכים להגנה בשעת הצורך. הכשרה זו יכולה להתקיים תחת חסות הישיבה, במעין "מחנה קיץ צבאי" בימי בין הזמנים, בשיתוף פעולה עם הרשויות בישראל. מסגרת כזאת זקוקה כמובן לאישורם של גדולי ישראל, אך היא אינה מכילה לכאורה את החששות הקיימות במסגרת הצבאית הקיימת, אך היא תוכל לספק את הצורך בהגנה על ישובים במקרה של מתקפה כוללת חלילה.
גם אם איננו חייבים דין וחשבון למדינה על הימנעותנו מגיוס, הגיעה העת לגלות אחריות על עצמנו ולהיות מוכנים, במידת האפשר, למלאות את חובתנו התורנית על כל צרה שלא תבוא.
תמונה: דוברות צה"ל
דבר ראשון אנחנו מאמינים בכל לב שבחור שלומד הוא לוחם מצוין עם מיטב השכלולים בלי נשק,
חוץ מזה אתה מנותק מהמציאות,
זה לא עובד ככה יקבלו ימי אימון וחסל הרי יצטרכו לצייד אותם בנשק וכל הישיבות יהפכו למיני מחנה צבאי (וקצרה הדרך משם לבחור טיפה חלש או סקרן לשדרג לשירות סדיר )
דבר שני זה לא נצרך שכל הבחורים יעשו זאת משום שהבחורים בד"כ נשארים ברוב ימות השבוע באזור הישיבה ואין צורך ששכונה אחת בירושלים ( לדוג') תמנה מאות רבות בחורים עם נשקים
דבר שלישי זה שהרבנים דאז הסכימו לתנאי זה זה לא אומר שזה היה לכתחילה אלא מבחינת הרע במיעוטו וכל זמן שניתן להימנע מכל זה הרי זה משובח,
לסיום אם אנחנו מסתמכים על הצבא ומחשיבים אותו לעיקר המעשה ואת לומדי התורה ככאלה שמתפללים שיצליחו בלבד אז יש מקום לחשיבה (העקומה) בכיוון הזה
אבל אם מסתכלים על זה בהסתכלות שהעיקר ההגנה הוא לימוד התורה ורק שהצבא הוא ההשתדלות אז לא צריך לחפש עוד פתרונות לחזק את הצבא על חשבון לומדי התורה אלא לחזק את לומדי התורה ולהרבותם (משום שההשתדלות כבר קיימת.
שהשם יזכה את האתר ועורכיו בהסתכלות ישרה ע"פ דרך התורה (בשונה לצערי איך שזה כעת)
כל טוב
מי שמנותק מהמציאות וחי בלה לה לנד עם סיסמאות זה אתה
העלאת הגירה הלעוסה הזאת נותנת לך סיפוק?
ר' יהודי מאמין… (מדוע שלוש הנקודות?) —
אם לדעתך לאתר זה ולעורכיו אין הסתכלות ישרה לפי דרך-התורה, ואם עיקר ההגנה זה לימוד תורה, בעוד שהצבא הוא רק השתדלות (שנועדה כנראה לפשוטי-העם ולאלה שלא כל עיסוקם בתורה) – מדוע ולמה אתה משחית את זמנך באתר זה (ובאינטרנט בכלל), בעוד שיכול היית לעסוק בתורה ולהגן עלינו?
ואולי ר"ל הטיעונים הצדקניים שלך, כמו אצל חרדים רבים, הם בסה"כ תירוץ מדוע אינם מוכנים כלל ללמוד כיצד מגינים עם נשק, אפילו באותן תקופות אשר בהן הם רחוקים מהתורה ת"ק פרסה?
כנראה אתה ישן מאז שמחת תורה אולי בגלל שתיה מרובה ועוד לא התעוררת. כל כך הרבה לעג…. יום יבוא ואתה תהיה בחזית הארץ וכשיתנפלו עליך ועל משפחתך אלפי חמאסניקים תוכל להיזכר במאמר הזה ולהתחזק לקראת מותך.
למה בני הישיבות יוגבלו לשמור רק באזורים דתיים ואילו חיילים חילוניים מוסרים את דמם בכל מקום שבו גגים יהודים? נפלאה מבינתי למה דם בני הישיבות כחול יותר מדמם של החיילים האחרים. האם זה מה שהקב״ה ציווה, להפריד בין דם לדם? להפוך חלק מן העם למשרת של חלק אחר בעם היהודי? האם הפרשנות המתנשאת של תפקוד בני הישיבות בהגנה על העם היא הפשט של ״ואהבת לרעך כמוך״?
הגיע הזמן לקיים את ״כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל״ !
ר' דוד טועה ומטעה. ולא רק הוא לבד אלה כל הרבנים הלטאים שצועקים תוירה מגנא ומצלא. זה נאמר תלמדי חכמים שלא קימים כבר בדורות שלנו. אולי אנשים בדרגה של משה רבינו. כי אפילו רבי שמעון כאשר המלכות רצו לתפוש אותו בעוון שדיבר נגד המלכות. נטל את בנו והלך להסתתר במערה.הוא לא אמר תוירה מגנא ומצלא. למרות שתורתו יותר גבוהה מכל מה שנלמד בבני ברק מאז החזון איש. השימוש במשפט הנל חלק משטיפת המוח הליטאית
הסיבה פשוטה: הדתיים חוששים להתערב מדי בציבור החילוני ולהיות מושפע ממנו, ובצדק, והחילונים לא. וגם אם הם חוששים להדתה- בעיה שלהם. לא, אין דמם של הדתיים סמוק (אדום, לא כחול) משל החילונים, אך לכל אדם יש זכות לשמור על הרוחניות שלו.
צודקת. הם מחפשים פטור מלמסור את הנפש.
הרשות הפלסטינית מקיימת מחנות קיץ להכשרת לוחמים מגילאים צעירים. לשמחתנו רמת החיילות של הרשות מאד נמוכה.
צה"ל הוא כור היתוך נהדר
מספיק לעטוף את הילדים בצמר גפן
שיצאו ויתמודדו עם העולם כמו שהחברה החילונית, המסורתית והדתית עושה.
להפך! בצבא יש מקום של כבוד למסורת! רוב החיילים דוקא מתקרבים לדרך ישראל סבא, רק שזה לא קורה כמו שבישיבה מצפים אלא אחרת.
הפחד של היהודי החרדי מלחיות בקרב יהודים, היא-היא האוטו האנטישמיות המחרידה ביותר!
כור היתוך זה פאשיזם כנ"ל גם ממלכתיות
'עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם' מחייבת לפי הרמב״ם את כלל ישראל.
לענ״ד שום דבר לא השתנה מקום המדינה ועד כה ואם אז כל גדולי התורה שבארץ הסכימו לדבר מדוע יגרע דורנו מהסכמה זו.
ניתן בקלות לערוך הכשרה קצרה, מינימאלית, בבין הזמנים ובעת צרה ומצוקה יחולקו נשקים לבני הישיבה מגיני הארץ.
אני זוכר שבילדותי לא מעט מהציבור החרדי היה שותף למאמץ המלחמתי בארץ כולל שירות במשמר אזרחי, הכולל אחיזה בנשק להגנה.
כל זאת, כמובן, במי שבאמת יושב באהלה של תורה ואינו פוסק מלימודו. כל השאר לא יכולים לפתור את עצמם מלהיות שותפים מלאים בהגנת העם והארץ.
אולי לאחר המשבר הגדול הנכחי, מעז יצא מתוק, ויעשה המעשה ובא לציון גואל.
הראש החרדי מהונדס בדיוק כמו שהראש השמאלני אין טעם אפילו לקיים דיון בזבוז זמן ואנרגיה
מנסה להבין:
אז לתפיסת כותב מאמר זה:
בשגרה לימוד התורה בשגרה מגן על כל עם ישראל והחיילים בצבא מגינים פיזית על על עם ישראל,
אבל במלחמה חרדים כן יגינו צבאית, אבל רק על היישובים של עצמם?
מה יהא על עם ישראל שזקוק לתיגבור חיילים מילואים?
על משפחות שקןרסות ושחוקת תחת העדרות האב המגוייס כבר שמונה שבועות? האם להן לא ראוי לעזור?
רק להגנת עצמינו?
סליחה על החריפות, אבל אני תוהה עד כמה העמדה הזאת מסגירה, באופן אולי לא מודע, את העמדה. הבסיסית שעומדת גם בלימוד התורה שבשגרה. לא כך נראת ומרגישה תורה שהיא בשם כל ישראל.
כל ישראל.
יש בציבור החרדי תפיסה של מה אני צריך לעצמי ולציבור שלי, מה אנחנו צריכים. כאילו חיים על כוכב אחר במנותק מהמדינה.
אכן די בכך שבחורי-ישיבות יעברו במרוכז בין-הזמנים אימון בנשק, וגם ריענון הידע בבין-הזמנים שבהמשך. כך יוכלו לשרת כמשמר אזרחי/לאומי בעריהם וביישוביהם, נושא שנעשה חיוני מאז הפרעות בזמן "שומר חומות", ונעשה חיוני שבעתיים לאחרונה.
כמובן שהנשק אינו אמור להיות מונח בסטנדר, או בארון-הספרים בבית, אלא שמור היטב – יש לכך פתרונות.
קל למצוא נימוקים שדופים ומופרכים נגד הרעיון הפשוט הזה, שהרי השקפות מעוותות כבר נכנסו ל-DNA החרדי.
יגידו נא אחיי הבטלנים שעודם עסוקים בעיקר בפלפול חסר ישע בפיטוריהם השונים מול הסטנדר במקום מול כוחות הרדואן והנוחבה, מדין מה הוא אתם פטורים? ועוד יש להקשות כיצד אתחנן לערלת לבבכם הזו? וכי תורתכם נלמדת כסם חיים? אתם עסוקים בלייחד ייחודים או בביצור מעמדכם בישיבה תחת לצאת בשם ההלכה היהודית לדורותיה ולהיות בביצורי צבא היהודים?! הייפלא הכיצד עם חכם ונבון כגוי הזה בא לידי רוח דשטותא?!
לימוד תורה אינו שטות
כבר כתב על כך ראש הישיבה שלי לפני שנים רבות, את ההצדקה למסלול ההסדר שנהוג בציבור הדת"לי (ואם יש בו חסרונות, ניתן בנקל להתאימו בתיקונים מסוימים גם לישיבות הליטאיות).
אפשר להתפלפל בלי סוף על השאלה האם אנחנו בגדר מלחמת מצווה או לא, אך האמת היא שביום פקודה בו תהיה לכולי עלמא מציאות של מלחמת מצווה, ללא הכשרה צבאית (רצינית, של טירונות שלמה ולא מחנה קיץ של שבוע!) בני הישיבות וכלל הציבור התורני לא יוכל לקיים את המצווה ולהגן על עם ישראל מיד צר.
קישור למאמר של רה"י שלי:
https://asif.co.il/wp-content/uploads/2021/04/101hesder.html
דווקא בזמן מלחמה כזה רואים את הגדולה של הציבור הד"ל ובפרט החרדלי"ם שבהם, אברכים שעומלים במסירות נפש על התורה בימים כתיקנם, מוסרים נפשם כעת להגנת עם ישראל.
אם כותב המאמר כן סבור שהגדר הוא מלחמת מצווה, אזי מהו הפטור המגוחך הזה של לשמור רק על עצמנו?
האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?
הסברה של סאטמר יותר כנה ואמתית, מלכתחילה אנחנו לא סומכים על הציונים, מהסיבה הפשוטה שאת הקרבות שלהם הם לא מנהלים לפי התורה.
אבל מצד אחד לסבור שגם לנו יש תפקיד והוא ללמוד תורה (ולהתעלם מכל הבטלנים) ומצד שני לתמוך בצה"ל זה סתם חשיבה שטחית.
אלף למטה? בסדר גמור, כל מי שבאמת לא זז מהסטנדר, לומד שלוש סדרים, בלי הפסקות של שעתיים בין סדר בוקר ולסדר צהריים (בזמן מלחמה), לגיטמי.
אבל מי שממשיך להכין קפה כל שעה, שיבדוק את עצמו היטב.
נראה לי שהסברה המרכזית שלצערנו לא הרבה מגדולי ישראל מדברים עליה היא:
אנחנו לא סומכים עליכם חילונים.
אבל, מה שחסר הוא הדרישה: תנו לנו לנהל את המלחמה. אנחנו נעשה את זה יותר טוב ממכם (אם באמת נלך לפי הדרכת התנ"ך שהזנחנו כי אנחנו מפחדים מהמחקרים)..
למסקנה: צריך להפסיק לפחד
בפסקה הרביעית עצרתי. הטענה שלשיטת ר' דוד המלחמה הזו אינה מלחמת מצוה (משמע כביכול שרק מלחמה על יישובים חרדיים היא מלחמת מצוה), היא או שר' דוד חושב שרק חרדים הם יהודים או שכותב הטור מומחה באוקימתות מופרכות. מפאת כבוד ראש הישיבה ר' דוד (אני לא בוגר חברון) אני נוטה לבחור באפשרות השניה…
אני לא עצרתי בפסקה הרביעית אלא בשביעית.
סליחה, מה התחדש בשמחת תורה?! שאוייבינו רוצים להשמיד אותנו???
איפה אתה חי?
אני רוצה להזכיר, בשנת תש"ח רצו כל צבאות המדינות שסביבנו להשמיד אותנו. לא מחבלים עם הכשרה צבאית בסיסית, אלא צבאות מאורגנים. לא כח צבאי קטן מעשירית מגדלו של צה"ל, אלא צבא שגדול פי עשרים מצה"ל. ולא רק בתש"ח אלא בתשכ"ט, ולא רק בתשכ"ט, אלא בש"ל, ולא רק אז אלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו!!!
כמה אלפים יהודים מתו בקרבות האלו!
כמה מאות תושבים נרצחו!
מה התחדש בשמחת תורה???
כותב המאמר, אתה מנותק בדיוק כמו אחינו השמאלנים, שפתאום גילו שחיות אדם גרים מעבר לגדר (ועדיין לא גילו שהם גרים גם במזרח ירושלים ובגוש דן)…
התכוונתי למלחמת ששת הימים בתשכ"ז, ולמלחמת יום הכיפורים בתשל"ד.
סליחה על הטעויות.
לדעת הכותב, עד האסון של 7 באוקטובר לא חש הציבור החרדי שיש בעיה כלשהי בהימנעות מגיוס של מאה אלף בני ישיבות. רק כשהמציאות המרה חבטה בפרצופו התגלה לו פתאום שיש צורך בחיילים ואנשי צבא להגנת העם. באמת הפלא ופלא, מי היה מאמין לגודל הפתיעה. כי הרי עד לאסון שהגיע לא הבחין איש במגזר שישראל מוקפת אויבים היא, וכנראה סברו אנשים שאנו גובלים עם קנדה, או למצער מוקפים אנו בים מכל עבר. הוי, התמימות הקדושה. ועכשיו, שהתגלו פתאום בעיות הביטחון של עמנו, נראה שיש להקדיש שלושה ימים לאימונים, אך לא יותר מ 24 שעות חלילה, כי עת צרה היא ליעקב.
אז מה בעצם אתה אומר? שמכיוון שהתגלה שהצבא לא הצליח להגן על הגבול במשך כמה שעות אז גם אנחנו הציבור החרדי פתאום מבינים שאנחנו בסכנה וכדאי מאוד שנלמד לאחוז בנשק להגן על עצמנו? זאת המסקנה? כלומר בעצם גילית שלימוד התורה לא ממש עזר בשמחת תורה והחמאס הצליח לפרוץ את הגבול בקלות והגיע הזמן שנתחיל לצאת להגן על עצמנו…
אני לא שייך למגזר החרדי אלא לציונות הדתית.הבנים שלי סיימו 3 חדשים בעזה ובני הגדול קיבל צו נוסף לעוד חודשיים.אצלנו בשכונה מלא אברכים התגייסו.לימוד תורה הוא ערך עליון ,לא רק בציבור החרדי.אני מבין שיש צדק לפטור לאלו שלומדים 3 סדרים ביום.אבל מה עם כל המודרניים מסתובבים בקניונים ועובדים.למה הם לא מתגייסים? ממש בושה! הפחד והעצלנות מתלבשים בכל מיני סיסמאות.בואו תתגייסו למען עם ישראל
הערה לדברי הרב פרבשטיין שליט"א. תמצית דבריו, אמנם חובה עלינו להילחם, כי זו מלחמת מצווה. אבל כיוון שסירבנו להתאמן, אנו לא יודעים להילחם, ולכן אנו פטורים.
נמשיך קו זה: אמנם אנו חייבים להניח תפילין, להתפלל, להפריש חלה, להפריש תרו"מ, לחנך את ילדינו, לעזור לזולת וכו' וכו'. אבל כיוון שסירבנו ללמוד איך עושים זאת, אנו פטורים מכל זאת.
השאלה האמיתית היא זו: היגיון כזה הוא של ראש ישיבה המחדש חידושים ומחנך תלמידים? גם פסיקת ההלכה שלו בנויה על הגיון כזה? מדוע אברהם לא אמר לקב"ה שאינו יודע את הדרך לארץ כנען ולכן הוא פטור מללכת לארץ?