כיצד שבים אל הכלל?

"אמר רבא ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'" (ברכות ה, א). התעוררות לתשובה היא התגובה הטבעית של יהודי מאמין לנוכח אסון – לחקור את דרכיו ולשוב אל ה' בכל לבו.

ואכן, האסון הנורא בשמחת תורה גרם להתעוררות אדירה, ולא רק בקרב ציבור שומרי התורה והמצוות. עצרות תפילה וזעקה לרוב, מאות אלפי ספרי תהלים, צדקה ותשובה, כמו גם ביקוש לעשרות אלפי ציציות בקרב חיילים שאינם שומרי תורה ומצוות או הצהרות חזרה לזהות היהודית בקרב ליברלים מוצהרים.

התשובה הציבורית, תשובת הכלל, היא בעלת איכות שונה מהתשובה המוטלת על כל יחיד. היא אינה מתייחסת למעשים האישיים של כל פרט אלא להתנהלות הקולקטיב, העם

אולם באסון ציבורי כמו שחווינו אין די בתשובה ובהתעוררות פרטית. על הציבור כולו לעשות תשובה, כדברי הרמב"ם המפורסמים בהלכות תעניות. התשובה הציבורית, תשובת הכלל, היא בעלת איכות שונה מהתשובה המוטלת על כל יחיד. היא אינה מתייחסת למעשים האישיים של כל פרט אלא להתנהלות הקולקטיב, העם.

אם כן, מעבר להתחזקות האישית הרצויה של כל אחד וכל אחת מאתנו, ומעבר לכינוסי תפילה ציבוריים שנועדו לעורר את היחיד לתקן את דרכיו, עלינו לחקור אם התנהגנו לא כשורה כציבור ולתקן זאת, לשוב בתשובה ציבורית.

 

מהי התשובה הציבורית הנדרשת?

שאלת התשובה הציבורית מעסיקה רבים וטובים בציבור שלנו. מספר כותבים על במה זו עוסקים בחשבון נפש מסוג זה, שעולה ממנו כי אנו, בני הציבור החרדי, זקוקים לתיקון בכל הקשור ל'יחד' הלאומי.

במשך שנים התבדלו החרדים לדבר ה' מכלל הציבור. זאת כדי לשמור על מסורת ישראל סבא, התורה והמצוות, הקיום הנצחי של העם, ולהישמר מפני השפעות חילוניות. חלק מהתבדלות זו כלל הימנעות משרות בצבא, המתנהל ברוח חופשית וחילונית.

אף שרוב רובו של הציבור החרדי עודנו שולל גיוס גורף לצבא, ההתגייסות הכללית העצומה בעקבות הטבח הנורא שחווינו, לצד ממדיו ההולכים וגדלים של הציבור החרדי בתוך העם, גרמו לרבים לפתוח מחדש את שאלת הגיוס, והם מכים על חטא הפרישה מהציבוריות הישראלית וקוראים לשותפות פעילה במאמץ המלחמתי ולגיוס חרדי נרחב לצבא.

כדי לעשות תשובה ציבורית אין צורך לצאת מתוך בית המדרש. אנחנו יכולים וצריכים לקחת את המוטיבציה של התשובה ולהפנות אותה למקום של חיזוק ההיבטים הציבוריים של בית המדרש עצמו

סיסמת המלחמה הישראלית היא "ביחד ננצח", ורבים בציבור החרדי חשים להצטרף, ותוהים היכן היה ה'יחד' שלהם עד כה. ההתעוררות לתשובה ציבורית מתבטאת אצלם בתשובה אל הציבוריות – חיזוק תחושת האחדות עם כלל ישראל.

כך כתב לדוגמא הרב יהושע פפר במאמרו "מחוזה לברית":

האם נתגייס לצבא – ולו בתור אנשים עובדים הפטורים משרות חובה, לשרות סדיר קצר ושרות מילואים משמעותי? שאלות אלו כרוכות בשאלה הפשוטה והנוקבת: האם אנחנו "ביחד"? האם אנחנו חלק מהמאמץ הלאומי המחייב את כולנו ליטול חלק?

מנגד, רבים מבכירי ראשי הישיבות מתריעים נגד מגמה זו ומזכירים כי דבר לא השתנה. רוחות של כפירה עדיין שולטות במערכות המדינה וגיוס בני ישיבות משמעו מתן הכשר וחשיפה לאותן רוחות וירידה במתח הרוחני. הקיום הרוחני של עם ישראל קודם לקיום הגשמי, ולכן, עם כל הכאב, אל לנו להתמסר לכור ההיתוך הצברי־ישראלי, אלא להגביר חיילים בהתחזקות רוחנית ותורנית.

כך עולה לכאורה ממכתבו של ראש הישיבה, הגאון רבי דב לנדו:

ידעו לומדי התורה ועמם כל החרדים לדבר השם כי אין לנו אלא לימוד התורה. והעוסקים בפעולות אחרות מושכי לבבות רפופים המדמים כי בהם תשועתנו מכל הצרות והסכנות האופפות אותנו ידעו כי רבה משוגתם ורב היזקם לעצמם לילדיהם ולבני ביתם ולאחרים, וכאשר מקובל לנו מרבותינו זצ"ל. עזבו עזבו את משוגות ורעיונות ודמיונות לבותיכם ושובו אל השם בתורה לימודה וקיומה, תשובה ותפילה לבורא עולם כי יצילנו מכל הפגעים ומרעין בישין הבאים עלינו. ותשועת השם כהרף עין.

רוח זו של הרב לנדו רחוקה בוודאי מאד מדבריו של הרב פפר. לפי גישתו, יש להיזהר מאותן מגמות של שיבה אל הציבור, ואת האנרגיה של החיזוק יש להפנות אל הרובד האישי: לימוד תורה, תפילה ודקדוק במצוות. הוא מציב תמרור אזהרה ואומר: הישמרו פן ההתעוררות להיחלץ חושים לעזרת ישראל תביא להתרופפות רוחנית.

מה עושים אפוא? האם ניתן לקחת את ההתעוררות הקדושה של הציבור לשאת בעול עם כלל ישראל, ולרתום אותה למסלול שלא יגרום התרופפות?

בשורות הבאות אבקש לטעון כי כדי לשאת בעול הכלל אין צורך לצאת מתוך בית המדרש. אנחנו יכולים וצריכים לקחת מוטיבציה זו ולהפנות אותה למקום של חיזוק ההיבטים הציבוריים של בית המדרש עצמו. למהלך כזה יסכימו בוודאי גם אותם ראשי ישיבות החוששים בצדק מפנייה החוצה.

 

מהו "ציבור" ואיך נוטלים בו חלק?

כדי להבין כיצד נושאים בעול עם הציבור עלינו לברר מה הן המצוות המוטלות על הציבור ולא על היחיד.

המצוות המכונות 'מצוות הציבור' הן שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ: "להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה" (סנהדרין כ, ב; רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות א, א; וראה ספר המצוות להרמב"ם, סוף מצוות עשה).

ההגדרה ההלכתית ל'ציבור' אינה התאגדות של יחידים אלא ישיבת עם ישראל בארצו (עיין הוריות ג; צפנת פענח להלכות ברכות י, א), ומשום כך אנו מצווים על 'מצוות הציבור' בשעה שאנו הופכים לציבור, בשעת הכניסה לארץ.

חיזוק השותפות שלנו עם כלל ישראל, היא לפשפש במעשינו הציבוריים: האם אנו פועלים לתיקון הציבוריות על פי הדרכת התורה? האם המלחמות, שעל ההצטרפות אליהן ניטש הוויכוח, נעשות על פי הלכות מלחמות?

מצוות הציבור, כשמן, הן הדרכת התורה לאופן ההתנהלות הציבורית שלנו – העמדת מלך מתייחסת להתארגנות החברתית־ציבורית, מלחמת עמלק כוללת את המלחמה בכל אויבי ישראל, ובניית בית הבחירה היא שלמות עבודת ה' שלנו כעם.

אם כן, חיזוק השותפות שלנו בכלל ישראל היא לפשפש במעשינו הציבוריים: האם אנו פועלים לתיקון הציבוריות על פי הדרכת התורה? האם המלחמות, שעל ההצטרפות אליהן ניטש הוויכוח, נעשות על פי הלכות מלחמות? והאם אנו חותרים לבניית בית הבחירה, כפי שמצווה עלינו בתורה?

בפרט בנוגע למלחמה, הסוגיה שהזמן גרמא, התשובה הנכונה להרג ושבי יהודים בידי האויב אינה רק התחזקות אישית, אלא לימוד דיני המלחמה הכתובים בתורה. כשנלחמים בעמלקיות השטנית של אויבינו בעזה, עלינו ללמוד למשל את הנהגת בני ישראל כאשר הכנעני, הוא עמלק "יֹשֵׁב הַנֶּגֶב", שבה ממנו שבי. העם נדר לה' שאם יצליח את מלחמתו הוא יחרים את ערי האויב. אנחנו יכולים גם לקחת השראה מדוד מלכנו, שהצהיר: אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם, או לעיין בסוגיית "עַד רִדְתָּהּ", שעליה דיונים בהלכה.

 

מקהילתיות לציבוריות

חבר שעוסק בקירוב רחוקים סיפר כי אחד מתלמידיו נחשף לסדרת שיעורים בהלכות מלכים ומלחמות ברמב"ם, ובא אליו מופתע ומרוגש: "לא ידעתי שלתורה יש מה לומר גם בנושאים אלו! התורה שלנו לא נמצאת רק במטבח!"

למרבה הצער, לא רק אותו בעל תשובה טרי חשב כך. אנו מורגלים להתנהל כקהילה קטנה ולא שמים את לבנו לעובדה שנעשינו לציבור גדול המסוגל לנהל מדינה.

אחד מהגורמים המשמעותיים לכך שרבים מבקשים לתרום למאמץ המלחמתי הוא הגידול בשיעור החרדים באוכלוסיה. כקהילה קטנה היה ניתן להסתמך על שרותי הביטחון שסיפקו מקימי המדינה החילוניים. אולם כציבור גדול, קשה יותר לדרוש משאר חלקי האוכלוסיה לסכן את חייהם בהגנה מפני אויבינו, בעוד שאנו יושבים בשלווה.

אולם גם אם יש כלפינו טענה אנושית על שותפות־גורל, בעיני לא זו היא הנקודה המרכזית. כיהודים יראי ה', הרוצים להנהיג את חייהם על פי התורה והמצוות, הגידול של הציבור מחייב התייחסות לרצון ה' מהציבור.

במקום להפקיר את הזירה הציבורית למי שמאמצים אורחות חיים של גויים, עלינו לחלוק אחריות על סדרי השלטון, צורת הלחימה באויבים ועבודת ה' הציבורית, שתתגשם בסופו של דבר בבניין בית הבחירה

עלינו לשוב למצוות הציבוריות של התורה, לערוך חשבון נפש בכל הקשור להתנהלות הציבורית בארצנו הקדושה. במקום להפקיר את הזירה הציבורית למי שמאמצים אורחות חיים זרים, עלינו לחלוק אחריות על סדרי השלטון, צורת הלחימה באויבים ועבודת ה' הציבורית, שתתגשם בסופו של דבר בבניין בית הבחירה.

התשובה הציבורית שלנו היא שהציבור החרדי יתחיל לבקש להוביל את העניינים הציבוריים. התורה מצווה לקיים מלכות של תורה? אנחנו הראשונים להתוות את הכיוון וליישם אותו. ה' מעוניין שנילחם באויבים? אנחנו נהיה נכונים לעשות זאת. על יראי ה' לשאוף להנהיג את העם בכל המישורים.

אכן, לא כל מצוה יכולה להתממש מחר בבוקר. אולם גם אם איננו ניגשים בפועל לבנות את בית המקדש או איננו עומדים בראש הצבא ומחילים עליו את הדרכות התורה, עלינו לכוון את דעתנו לכך, להבין שזהו תפקיד המוטל עלינו.

כלומדי תורה, הצעד הראשון לכך הוא לימוד ההלכות, ועיסוק בסוגיות הרלוונטיות. אין סיבה שבישיבות לא יעסקו בסוגיית מינוי מלך, שאברכי כולל לא יחברו חיבורים בנושאים הללו ושפוסקי הדור לא יידרשו לכך.

אם נפנים שהחובה המוטלת עלינו, בזמני שלום ובזמני מלחמה, היא להנהיג את העם, שאלת ההשתלבות הנוכחית תהיה שאלת ביניים בעלת חשיבות פחותה. לאור השינוי התודעתי הדרמטי, הוויכוחים על הדרך הראויה ליישום חובתנו יהיו מסדר שני. כאשר הציבור נושא באחריות על ישיבת עם ישראל בארץ ישראל, פחות משנה אם פלוני החליט, בעצת רבותיו, שמצות עזרת ישראל מיד צר תתממש בתוך המסגרות הנוכחיות של צבא ההגנה לישראל, או דוקא במאמץ ציבורי לכונן מסגרות צבאיות הפועלות על פי התורה והסרות להנחיית גדולי הדור.

זו התשובה שאליה אנו נזקקים כעת. לימוד התורה בחלקים הנוגעים למצוות הציבור, ומימוש שלה בחיי העם בארצו. במקום קהילה הדואגת למחייתה, עלינו לעבור לחיי עם המתנהל בכל דרכיו על פי דבר ה'.

 

תמונה: Birkatizhak, GFDL <http://www.gnu.org/copyleft/fdl.html>, via Wikimedia Commons