כללי באופן יוצא מן הכלל

ביום הראשון של ראש השנה אנו קוראים את סיפור לידת יצחק, שלפי המסורת הורתו בראש השנה, ובכריכה אחת קוראים גם את סיפור גירוש ישמעאל. ניתן היה לחשוב שהסיפור האחרון נקרא דרך אגב משום סמיכותו, אך המשפט כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם משמש מוטיב חשוב ברבות מהדרשות העוסקות ביום. נראה אם כן שלא רק סיפורו של יצחק חשוב ביום זה, אלא גם של ניגודו החריף – ישמעאל.

עבדות היא ההתמסרות לרצונו של הקב"ה בעולם ולנקודת מבטו על המציאות, לא לחשבונות הקטנים שלנו, אפילו הרוחניים. מצד שני, אנו רוצים שהקב"ה ישמע גם את בקשותינו הקטנות "באשר הן שם"

אבקש להציע כי יצחק וישמעאל הם שני צדדים בעמידתנו לפני ה', צדדים מנוגדים מאוד, אך חיוניים שניהם. יצחק מבטל את רצונו בפני רצון ה' ואילו ישמעאל זועק מכיוון שאינו מעוניין לעלות לעולה על מזבח שליחותו של אברהם בעולם, וה' שומע בקולו. אנו זקוקים לאינטגרציה בין סיפורו של יצחק, ששיאו בפרשת העקדה הנקראת ביום השני של ראש השנה, לסיפורו של ישמעאל, שהוא ההפך המושלם מסיפור העקדה.

 

העבד והבן

יצחק הוא אב־טיפוס של עבד ה' מוחלט, שאין לו כלל רצון משל עצמו. כשעוקדים אותו על גבי המזבח הוא אינו מתמרד ונאבק אלא "וילכו שניהם יחדו". אפילו בשעה שהוא מתפלל לילד, הוא נעתר "לנוכח אשתו כי עקרה היא" ואינו מבקש על עצמו. האם ליצחק באמת אין חיסרון לבקש עליו? האם העדר ילד אינו נוגע לקיומו שלו? ודאי שהוא זקוק לדברים, אולם הוא מסור כולו לרצון האלוקי בעולם. הוא שואב חיים ממסירות לאינטרס האלוקי, כמו עבד נאמן שכל הוויתו היא מילוי רצון אדונו ואין לו מקום אלא בתור משרת של אדונו. הוא אינו מתפנה לצרכיו שלו, וגם כאשר הוא נפנה אליהם, הוא רואה בהם צורך של אחר שעליו למלא.

ישמעאל לעומת זאת הוא כל כולו בקשה ורצון אישי, בקשה שהקב"ה ישמעהו באשר הוא שם גם אם אינו חייל שלו בעולם. שרה מגרשת את ישמעאל כי הוא מחבל במשימה של הקב"ה בעולם, שלמענה יצא אברהם מחרן וסבל את כל הנסיונות בדרך. אולם ה' מקרבו בחזרה, כבן, גם אם לא כעבד. הקב"ה אינו מבקש ביטול של הרצונות האישיים שלנו עד כדי כך כיצחק, והוא מוכן לשמוע אותנו ולמלא את בקשותינו האישיות באשר הן שם.

הקב"ה אינו מבקש שנוותר לחלוטין על האישיות שלנו, אלא שניצור אינטגרציה בין הקול האישי שלנו לקבלת מלכותו

ראש השנה הוא הזמן שמתעורר כוח העבדות. היראה קודמת לאהבה בימים אלו ועבודת העבד קודמת לעבודת הבן. לפיכך זהו זמנו של יצחק – מייצגה של מידת הדין על פי המסורת. העבדות היא ההתמסרות לרצונו של הקב"ה בעולם ולנקודת מבטו על המציאות, לא לחשבונות הקטנים שלנו, אפילו הרוחניים. מצד שני, אנו רוצים שהקב"ה ישמע גם את בקשותינו הקטנות "באשר הן שם" ואנו מנסים לגשר על המתח שבין יצחק לישמעאל הנמצא בנפשנו פנימה. אנו ממליכים את הקב"ה ומדגישים את קבלת מלכותו כיצחק. אולם איננו שוכחים כי אצל הקב"ה יש מקום גם לישמעאל. הקב"ה אינו מבקש שנוותר לחלוטין על האישיות שלנו, אלא שניצור אינטגרציה בין הקול האישי שלנו לקבלת מלכותו.

ובדרך דרש יש לומר שביום השני של ראש השנה – בעקדה, יש כבר אינטגרציה ביניהם. הרצון להתמסר עד כלות של יצחק והאמונה בטוב של אברהם (אביו של ישמעאל, הדבק ברעיון שיצחק הוא הזרע שבו תקוים הבטחת ה' אליו) נפגשים בדרך פלא ומותכים לאחד: "וילכו שניהם יחדו". המצאת האיל היא הגישור שבין מידת העבד למידת הבן, בין הבקשה האישית לחיים ולטוב לדרישת ההתמסרות ללא שיור, שהרי הקב"ה הוא החפץ בחיים, וגם ההתמסרות אליו היא התמסרות אל החיים.

אבקש לפתח כאן קצת מנקודת מבט עיונית אך אקטואלית כיצד עבודת ראש השנה יכולה מצד אחד לבסס את עבודת העבד על פני עבודת הבן שאנו מורגלים בה ברוב השנה, ועם זאת למוסס את הפער שבין שתי נקודות המבט הכה רחוקות לכאורה – לשמור על הבן שבעבד ועל העבד שבבן.

 

עבודת העבד בימים הנוראים

תפילות הימים הנוראים לוקחות אותנו למושגים שאיננו רגילים בהם. אנו מתעלים לרגעים מהאגו שלנו, מהרצונות והמאוויים הקטנים, לעולם של "נשגב ה' לבדו". הדבר היחיד שאנו עוסקים בו הוא מלכותו של הקב"ה. אכפת לנו מה הקב"ה רוצה ולא מה אנחנו רוצים – בין אם הוא תואם את רצונו ובין אם לאו.

ביומיום אנו חושבים לרוב על ההתקדמות הפרטית שלנו. גם אם אנו אנשים דתיים ומוסריים המבקשים להיות טובים בעיני אלוקים ואדם, אנו עדיין מרוכזים בעצמנו, ברוחניות שלנו, במוסריות שלנו, בהתקדמות האישית שלנו. היציאה מעצמנו ואימוץ מבט כללי על המציאות – המחשבה מה הקב"ה רוצה מהעולם – זרים לנו.

ראש השנה הוא נקודת איפוס של היומיום. אנו מפסיקים לחשוב על העולם דרך המבט האנוכי הצר, גם אם רוחני. אנו מתנתקים מעצמנו ומתחברים לסיפור הכללי, וחושבים לרגע על הדברים הגדולים ועל המיקום שלנו מולם

אולם בימים הנוראים אנו נמצאים בפוזיציה אחרת. אנו מרוכזים במלכות ה'. אנו מתבוננים בעולם דרך מבטו של הקב"ה כביכול, וחושבים על מטרתו בעולם. זוהי המשמעות של להיות עבד ה'. עבדות זו אינה הכנעה אישית של רצוננו אלא התבוננות בעולם דרך נקודת המבט של האדון, של הקב"ה. אנו שואלים את עצמנו מהו האינטרס האלוקי בעולם ומעמידים את עצמנו לשרותו. המלכת ה', שהיא בעצם קבלת עולו, התמסרות לעבודתו, היא אימוץ נקודת המבט שלו על המציאות וגילוי נכונות לקדם אותה.

לרוב כשאנו מבקשים "עשה למענך אם לא למעננו", אנו מכוונים לאינטרס הקיום העצמי שלנו, ונשענים על כך שאינטרס זה חופף לשל הקב"ה (שהרי אינו חפץ במות המת אלא בשובו מדרכו וחיה). בימים הנוראים, לעומת זאת, אנו אומרים "רצוננו לעשות רצונך". איננו אומרים "עשה (אתה) למענך" אלא מצהירים על רצוננו לעשות למענו. האדם מתייצב מול הקב"ה ואומר "הנני" – אני חפץ לקחת חלק בהגשמת רצון ה' בעולם. איני כאן בשביל לקבל תמורה למצוות ולמעשים טובים אלא להתמסר לנקודת המבט האלוקית על הבריאה.

ראש השנה הוא נקודת איפוס של היומיום. אנו מפסיקים לחשוב על העולם דרך המבט האנוכי הצר, גם אם רוחני. אנו מתנתקים מעצמנו ומתחברים לסיפור הכללי, וחושבים לרגע על הדברים הגדולים ועל המיקום שלנו מולם.

הגישה המציירת את ראש השנה כיום של אימה משתקת, שבו אנו נדרשים לפנקסנות של תן וקח מול הקב"ה, תן לי חיים טובים ואתן לך דברים שאתה חפץ בהם, מחמיצה לחלוטין את מהותו של יום. התפילות עצמן מכוונות אותנו למקום אחר לגמרי. הן מבקשות שנפסיק לחשוב על עצמנו, על השרידות שלנו, ונביט על האינטרס האלוקי לרגע.

ביום ראש השנה אנו מתפללים כה הרבה על הגאולה, על מלכות ה' ועל ביעור הרשע מן העולם. גאולה אינה דבר המתרחש בגבולות עולמו הפנימי של היחיד אלא בעולם כולו. התפקיד של היחידים בגאולה זו הוא "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם": התפקיד האישי שלנו בעשיית רצונו הוא הצטרפות לאגודה, למקהלה אחת של מילוי רצון שמים.

 

להפוך מבן לעבד ומעבד לבן

לצד זאת, תכליתו של ראש השנה אינה שנישאר בעמדת הביטול העצמי, שנעלה את עצמנו לעולה. נקודת האיפוס של הרצון האישי בראש השנה מביאה לבסוף להגדלה של הרצון הפרטי ואינה מותירה אותנו במצב הזמני של הביטול. העקדה היא גילוי נכונות רגעי, "עתה ידעתי", עקדה בלבד ולא מימוש הנכונות חלילה – הקרבת הבן לעולה. העקדה היא מקפצה לחיים פרטיים מלאים ועוצמתיים יותר, שבהם הפרט מתחבר אל הרצון הכללי.

כאשר אדם עוקד את עצמו למטרה הכללית של הקב"ה בבריאה, הקיום הפרטי שלו מקבל משמעות חדשה, גבוהה. הוא עצמו הופך לחלק מן האינטרס הכללי של העולם

כאשר אדם עוקד את עצמו למטרה הכללית של הקב"ה בבריאה, הקיום הפרטי שלו מקבל משמעות חדשה, גבוהה. הוא עצמו הופך לחלק מן האינטרס הכללי של העולם. הבעש"ט מלמד כי בכל תפילה נעשה זיווג בין האדם לשכינה. אדם ניגש להתפלל מתוך חיסרון אישי. אולם בשעה שהוא נעמד בתפילה לפני ריבון העולמים ומבקש ממנו למלא את חסרונו, החיסרון האישי שלו נעשה לחיסרון הנוגע לקיום העולם כולו, לאינטרס של הקב"ה. בראש השנה מתהפך הכיוון של הפעולה. אנו רואים את באינטרס האלוקי בעולם משימה שלנו, החיסרון בשכינה כביכול נעשה לחיסרון שלנו. כיוון שהרצון האישי משתעבד לרצון הכללי, הרצון האישי עצמו מקבל ממד כללי, אלוקי.

למעשה יש כאן מעין רצוא ושוב בין הבן לעבד. הבן קורא לקב"ה וצועק על המצוקות הפרטיות שלו. פנייה זו של היחיד אל הקב"ה מוציאה את המצוקה מיחידותה והופכת אותה לעניין כללי, לעניין של הקב"ה. אולם בכך שהבן כולל את הקב"ה במצוקותיו, הוא הופך במידת מה לעבד – האינטרס האישי שלו מזוהה עם האינטרס של הקב"ה. בשלב הבא, הבן מתרומם מנקודת המבט הצרה שלו ומתמסר כולו לרצונו של אדונו. בכך הוא אינו מאבד את בחינת הבן שבו, אלא להפך, מרומם אותה למדרגה גבוהה יותר, לכלליות. הרצון האישי שלו, בחינת הבן, נעשה מזוהה עם הרצון הכללי של הקב"ה.

תהליך זה אינו תאורטי בלבד. הוא קורה בפועל כשאנו מנסים לתקן את עצמנו דרך תפילה ותשובה. באופן אישי אני חווה כי 'טמטום הלב' שלי קשור לניתוק מהטבע, מהחיים האורגניים שזורמים מחוץ לגבולות תודעתי. כשאני מתפלל אל הקב"ה ומבקש לשוב ולהיפתח אל הטבע, קריאה זו הופכת להיות משהו שאינו רק מזור לבעיותי האישיות אלא חתירה לקיום נכון ואמתי יותר של החיים, של העולם כולו.

 

האופק האינסופי והמשחרר של המבט האלוקי

מה טיבו של אימוץ המבט האלוקי על העולם? הרי מדובר בדבר מה כה גדול שאין לנו השגה בו. התשובה הפשוטה לשאלה זו היא קבלת עול תורה ומצוות, שהרי התורה אינה אלא גילוי רצונו של הקב"ה. התמסרות למבט האלוקי על העולם היא אפוא קבלת עול תורה. אולם המושג "תורה" עצמו אינו כה פשוט. ניתן לחשוב שהתורה מסתכמת במתכון לעשה ואל תעשה אישי כדי לזכות לחיים טובים. בדומה לכך, ניתן להרחיב מעט את האופק ולומר שהתורה אינה מתכון לטוב רוחני אינדיבידואלי בלבד אלא לעולם מתוקן מבחינת צדקה ומשפט. אולם הגדרות אלו נותרות במבט האנושי המצומצם. הן מצרות ומגבילות את האופק של המבט האלוקי.

האופק של המבט האלוקי הוא אינסוף. המעלה של ההתמסרות לנקודת המבט של הקב"ה, קבלת עבדות ה', היא פתיחת האופק האנושי לאינסוף

האופק של המבט האלוקי הוא אינסוף. המעלה של ההתמסרות לנקודת המבט של הקב"ה, קבלת עבדות ה', היא פתיחת האופק האנושי לאינסוף.

בל נטעה לחשוב שדי לו לקב"ה במה שיש כיום. האופק האלוקי הוא אינסוף. צלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לפרוץ את גבולות הקיים ולהביא לשיפורו. אנו רואים כיום מה כוחה של מחשבה עתידנית של האדם בתחום החומרי. לפני מאה שנה איש לא הצליח לדמיין איך ייראה העולם היום מבחינה טכנולוגית. ובפרספקטיבה רוחנית, מוטות האינסופיות של האופק רחבים הרבה יותר.

השחרור הגדול ביותר, הנחוץ גם לאושר הפרטי שלנו, אינו מגיע מהתבוססות בעצמנו, גם לא בתיקון עצמנו. האדם נברא בצלם האל וביכולתו וגם בטבעו להנכיח את הרצון האלוקי האינסופי בעולם. ההתבוססות בעצמנו וברצונותינו הקטנים היא כבילה של כוחנו האמתי. בראש השנה אנו מבקשים לצאת לחירות, לראות את העולם מבעד לעדשת העתיד האינסופי ולחשוב כיצד יכולים אמונה וידיעת ה' להאיר את העולם ולקדמו, לעשותו טוב בהרבה.

זוהי אולי משמעותו של מה שנקרא בזוהר "תשובה עילאה". התשובה התחתונה היא תשובה מחטאים, אך היא נעשית תוך התבוססות בגבולותיו הצרים של האדם הפרטי, גם אם מתוך חשבון נפש כן ורצון להתנקות. אך יש דבר גדול מכך, נקודת מבט גבוהה יותר: "וכי אכפת ליה לקב"ה אם שוחט מן הצואר או מן העורף?" מה אכפת לו מעברותי או מהחשבונות שלי? אכפת לקב"ה שאקדם את מה שהוא רוצה בעולם.

בניגוד לתשובה הנמוכה, המתמקדת בהקטנת האדם, בייסורי נפש ובהתכווצות פנימית בשל קטנותנו ועליבותנו, התשובה הגבוהה מביאה להרחבת הנפש. דרך לימוד התורה, שהוא עיקרה של "תשובה עילאה", הקול האישי של האדם – הלימוד הפרטי שלו והפרשנות הייחודית שלו לתורת ה' – מקבל עילוי וחשיבות

דומני כי זוהי גם כוונת דברים המפורסמים של בעל חידושי הרי"מ על כך שאין להאריך בווידוי ביום הכיפורים. הם נסובים על דבריו של הבעש"ט, שראוי לאדם לעסוק בטוב שעשה ויעשה ולא ברע, ונוגעים גם בנקודה זו:

גם כן לא כדאי לעסוק בסור מרע ממה נפשך… להתעסק בבוץ לכאן ולכאן הרי נשאר להיות בוץ, כן חטא, לא חטא, מה יש לשמים מזה? בזמן שחושב יוכל להיות נוקב מרגליות שיהיה מזה דבר לשמים… ולומר את הוידוי על חטאים כמה שיותר מהר ולא להיות שקוע בהן כי אם ב"ותמלוך אתה ה' לבדך". (ליקוטי הרי"מ עמ' תע"ט)

תשובה עילאה זו, מבואר בזוהר, כרוכה בלימוד תורה ובדעת ה'. בלימוד תורה דייקא. לא בקיום התורה, קיום המוגבל מעצם טבעו, אלא בלימודה – האופק האינסופי של דבר ה', המתחדש כמעיין המתגבר. תשובה זו אינה ממוקדת בתיקון המעשים בלבד ואף לא בשיקום הקשר האישי עם ה', אלא בלימוד התורה, שהוא הניסיון להבין את רצון ה' בעולם. תשובה עילאה היא אפוא אימוץ המבט האלוקי על העולם, התמקדות בשאלה מה רצון ה' מהעולם ולא מה רצוני לקבל ממנו.

אולם, דוקא משום כך, תשובה זו אינה מביאה לביטול הפרטיות של האדם אלא להעצמה שלו. בניגוד לתשובה הנמוכה, המתמקדת בהקטנת האדם, בייסורי נפש ובהתכווצות פנימית בשל קטנותנו ועליבותנו, התשובה הגבוהה מביאה להרחבת הנפש. דרך לימוד התורה, שהוא עיקרה של "תשובה עילאה", הקול האישי של האדם – הלימוד הפרטי שלו והפרשנות הייחודית שלו לתורת ה' – מקבל עילוי וחשיבות. הוא יוצא מפרטיותו והופך להיות לפיד של דבר ה' לעולם כולו.