החרדים הם הפתרון

מדינת ישראל רועדת. המתח בין הפלגים בחברה קרוב לנקודת הרתיחה, נקודה שאחריה משהו חשוב יתפרק באופן חמור ואולי בלתי הפיך. הופר החוזה החברתי המחזיק אותנו יחד, טוענים מנהיגים משמאל. האם החוק ממשיך לחייב אותנו? האם שלטון הימין עדיין לגיטימי או שמא מוטל עלינו לפגוע בכלכלת ישראל, בבטחונה וביחסי החוץ שלה כדי להפיל אותו?

מדוע? על מה כל המהומה? האם הרפורמה המשפטית מצדיקה את פירוק החוזה החברתי? כפי שמוכיחה המחאה נגד התיקון חסר המשמעות בעילת הסבירות, הרפורמה היתה רק טריגר. אך אם לא היא, מה כן? מה קורה לשמאל הישראלי ולפוליטיקה שלנו?

המפתח למשבר החברתי כיום הוא חולשה פנימית של הליברליזם העולמי ולא איומים חיצוניים עליו. מתוך כך, הישועה שלנו כאן בארץ יכולה לצמוח דוקא מהכיוון החרדי

את ההסברים של הימין כולנו מכירים: ישראל הראשונה, הגבינה שזזה, הטעויות של הקואליציה, הקמפיין של האופוזיציה וכו' וכו'. אולם אף אחד מהסברים אלו אינו מבהיר מדוע המחנה הליברלי מתנהג בצורה נואשת כל כך, אם במשך העשורים האחרונים דוקא השמרנים היו בעמדת מגננה ובמלחמת מאסף, ואף אחד מהסברים אלו אינו מבאר מדוע מה שקורה כאן בארצנו הקטנטונת דומה כל כך למה שקורה מעבר לים, בארצות הברית ובדמוקרטיות ליברליות אחרות.

בשורות הבאות אבקש למקם את ארועי העת האחרונה בהקשר רחב וגם להתבונן במקום הלא שגרתי של החרדים בתוכם. טענתי המרכזית היא שהמפתח למשבר החברתי כיום הוא חולשה פנימית של הליברליזם העולמי ולא איומים חיצוניים עליו. מתוך כך, הישועה שלנו כאן בארץ יכולה לצמוח דוקא מהכיוון החרדי. החרדים אינם הגורם למשבר החברתי הנוכחי אלא דוקא הפתרון.

הדברים שאומר לא יהיו מבוססים ביותר וגם לא לגמרי חותכים. הם גישוש ראשוני אחר הסבר למצב המבלבל מאד שלנו ולא פסק דין סופי. עם זאת, אני מקווה שהם יעזרו לנו להרים מעט את הראש מעל הגלים השוטפים אותנו ולראות את האופק בפרספקטיבה רחבה יותר.

 

עשרים שנות התחזקות הליברליזם

בנוהג שבעולם, מחאות כמו שאנו רואים עכשו פורצות על רקע דיכוי מתמשך או מצב חומרי רעוע – רעב, מלחמה, שעבוד. אולם המשבר הנוכחי נולד דוקא מתוך התחזקות משמעותית של המדיניות הליברלית, לצד שגשוג חומרי יוצא דופן.

מנקודת מבט ליברלית, ערב פרוץ המחאה היתה מדינת ישראל במצב הטוב ביותר בתולדותיה.

צא ולמד, בתחילת שנות התשעים נכנסה לממשלה מפלגת מר"צ, שהגדירה את המצע שלה "ליברליזם רדיקלי". שלושים שנה מאוחר יותר מצע זה נעשה המובן מאליו עבור כל גוש השמאל ועבור רבים ממצביעי הליכוד. בכל מה שנוגע לזכויות: זכויות נשים, להט"ב, זרים – עמדת מר"צ דאז היא כיום קונצנזוס בציבור החילוני. קשה להאמין שרק לפני שנים ספורות מר"צ היתה צריכה להילחם כדי לבטל את החוק האוסר על קיום יחסים הומוסקסואליים (בוטל ב־1988 ביוזמת שולמית אלוני).

למרות כל הנ"ל, השמאל מתנהג כאילו הוא במלחמת מאסף, כביכול הוא חווה דיכוי מתמשך והמצב מורע מיום ליום, וכעת, רגע לפני שהשמש יורדת ואנו שוקעים לעידן קרח של כפייה דתית רדיקלית, רעב, בידוד מדיני וקטסטרופה בטחונית, הוא נלחם להציל את הספינה הטובעת

בכל מה שנוגע לחינוך בבתי הספר הממלכתיים, מורשתה של שולמית אלוני חיה ובועטת. החינוך החילוני היום ליברלי הרבה יותר משהיה לפני שלושים שנה, והתכנים המסורתיים הלכו והידלדלו. כמו כן, הצבא נעשה חילוני יותר בגישתו וגם סמכויות הרבנות הלכו ונחלשו. הרבה יותר קל היום להינשא שלא דרך הרבנות, סמכויות בתי הדין בנושאי ממונות צומצמו דרמטית, וגם בנוגע לגירושים יש היום פחות כוח לבתי הדין. מבחינת האווירה ברחוב, הרבה יותר בתי עסק בארץ פתוחים בשבת ויש הרבה יותר מסעדות לא כשרות. חיי התרבות החילוניים בארץ רק פרחו בעשורים האחרונים, שלא לדבר על מצעדי הגאוה, שנעשו חלק מהנוף. בכל התהליכים האלו, מרבית השמרנים השמיעו קול מחאה רפה בלבד וקיבלו על עצמם את הדין בשתיקה.

כל אלו תהליכים שהתרחשו בזמן קצר מאד, עד שאפילו אדם צעיר יכול לזכור את ראשיתם. והנה, למרות כל הנ"ל, השמאל מתנהג כאילו הוא במלחמת מאסף, כאילו הוא חי במדינה שנעשית דתית יותר ויותר, ועוד רגע הוא לא יוכל ללכת בשבת לים וכל ההומואים ירוכזו במחנות, כאילו הוא חווה דיכוי מתמשך והמצב מורע מיום ליום, וכעת, רגע לפני שהשמש יורדת ואנו שוקעים לעידן קרח של כפייה דתית רדיקלית, רעב, בידוד מדיני וקטסטרופה בטחונית, הוא נלחם להציל את הספינה הטובעת.

מה ההסבר לכך?

 

התגברות הקנאות החילונית

טענה רווחת בימין היא שמחנה השמאל מרגיש כי המדינה היתה שלו, ופתאום הגיעו מתנחלים, מזרחיים מהפריפריה וחרדים ו"גנבו לו את המדינה". יש בטענה זו ממש, אך אין בה כדי להסביר את המצב הנוכחי.

ראשית, ממתי בחירות דמוקרטיות הם גנבת המדינה? בבחירות 77 השמאל הרגיש לא פחות מהיום ש"גנבו לו את המדינה" אך הוא לא התנהג כפי שהוא מתנהג היום. הוא לא שלל את הלגיטימיות של שלטון הימין. שנית, בעשרים השנה האחרונות נעשתה המדינה כאמור חילונית יותר. גם אם הממשלה הנוכחית היתה מצליחה לשנות מעט, החירויות של החילוניים לא הועמדו לרגע בסכנה. ההיסטריה שלהם אינה פרופורציונלית לאיום.

מה שקרה הוא שהשמאל נעשה בשנים האחרונות קנאי ודוגמטי הרבה יותר בשלילת צורות חיים שמרניות, עד שאפילו סטיה של פסע מהליברליזם הרדיקלי שלו היא סיבה להפרת החוזה החברתי

המפתח להבנת התנהגות השמאל הוא לדעתי קנאות שהתפתחה בליברליזם העולמי בעשורים האחרונים.

מה שאנו שומעים מפי אנשי המחאה הוא קנאות ערכית. טענתם היא כי הימין מבקש לפגוע בערכים היקרים להם כבבת עיניהם, ואם ערכים אלו נפגעים, כל זה איננו שווה להם. גם אם החיים שלהם ממשיכים כתקנם, הופר החוזה שלהם עם המדינה. אני סבור שקנאות ערכית זו היא אותנטית, ולכן מה שהדליק את הציבור החילוני הוא הפגיעה בבית המשפט, המייצג בעיניהם את ההגשמה הטהורה של הערכים שבהם הם מאמינים.

מה שקרה הוא שהשמאל נעשה בשנים האחרונות קנאי ודוגמטי הרבה יותר בשלילת צורות חיים שמרניות, עד שאפילו סטיה של פסע מהליברליזם הרדיקלי שלו היא סיבה להפרת החוזה החברתי. שהלא כוחה של הרבנות רק נשחק בעשורים האחרונים וזכויות להט"בים עלו ועלו – ובכל זאת, המיליטנטיות של אנשי המחאה פונה דוקא לנושאים אלו. הם מתנהגים כאילו יקרה איזה אסון קיומי אם נחזור עשר מעלות לימין אחרי שזזנו מאתיים מעלות לכיוון שמאל.

השמאל שכח מהי פשרה. הוא מתנהג כאילו מדובר בשעת שמד, שכל סטיה קלה היא פגיעה בציפור הנפש. אפילו החלטת הממשלה להשתמש בלשון זכר תקנית בהודעות הפונות לשני המינים היא גזרה נוראה שיש להילחם בה

מבחינת הימין בישראל, בית המשפט מונע ממנו אפילו תיקונים מינוריים שיאפשרו לו למתן מעט את הרדיקליות הליברלית שהשתלטה כאן. הוא רוצה אפשרות לטפל באיומים לאומיים כמו הגירה בלתי חוקית ולמנוע משברים חברתיים כמו גיוס חרדים. אך השמאל שכח מהי פשרה. הוא מתנהג כאילו מדובר בשעת שמד, שכל סטיה קלה היא פגיעה בציפור הנפש. אפילו החלטת הממשלה להשתמש בלשון זכר תקנית בהודעות הפונות לשני המינים היא גזרה נוראה שיש להילחם בה. שכן בשעת שמד, אפילו על שינוי שרוך הנעל – ייהרג ואל יעבור (סנהדרין עד, ב).

תהליך זה זהה למגמה הכלל־עולמית. בעשורים האחרונים הלך ונעשה הליברליזם מיליטנטי יותר בדרישת הזכויות שלו וקנאי יותר בשלילת צורות חיים שמרניות. עד לא מזמן היה מקובל בעולם כולו שיחסים בין גברים הם סטיה שהחברה צריכה להוקיע. כיום מדינות יעלו באש אם מישהו יעז למנוע מלהט"בים להסתובב ערומים למחצה ברחובה של עיר. אך יחסים בין גברים הם המלחמה של אתמול. כיום אסור אפילו לומר שסרוס קטינות הסבורות שהן בנים הוא מעשה בלתי אחראי. גם על כך יצא השמאל העולמי למלחמת ג'יהאד של ייהרג ואל יעבור.

 

מדוע נעשה הליברליזם קנאי?

מה ההסבר של קנאות זו? לכאורה, החילוניות הליברלית נמצאת במצב טוב מאי־פעם. השמרנים הדתיים נלחמים מלחמת מאסף, אך דוקא היא מתנהגת כאילו היא בסכנה קיומית.

רמז לתשובה הוא העובדה המצערת שלמרות הצלחתם, הליברלים מפסידים לאחרונה בבחירות. הם מצליחים לקדם את המדיניות שלהם ללא התנגדות כמעט, אבל משום מה, הציבור הרחב איננו אתם.

אחת מהנחות היסוד של הליברליזם, הן בגרסתו השמאלית והן בגרסתו הימנית, היא שמה שמפריע לאדם להיות מאושר הוא דברים שמחוצה לו, אולם הנחה זו התבדתה

לפי החזון הליברלי, התהליכים שהתרחשו בעולם בעשורים האחרונים היו אמורים להביא שלום עולמי, לכידות חברתית, אושר ורגיעה – אלף שנים של הגמוניה ליברלית. השפע והחירות המסחררים שהעולם זכה להם בשלושים שנות התחזקותה היו צריכים להביא לנצחונה המלא והסופי של ההשקפה הליברלית. ולמרות זאת, כוחות אנטי־ליברליים הולכים ומתחזקים בכל העולם. הליברליזם הולך ומתפורר בשיא הצלחתו.

לאחר סיום המלחמה הקרה רגש העולם סביב שתי תזות מתחרות, אחת של פרנסיס פוקויאמה, שהליברליזם עתיד לנצח ולא יהיו לו מתחרים משמעותיים בעולם כולו, ואחת של סמואל הנטיגנטון, שימות המשיח טרם הגיעו ואנו עומדים לפני התנגשות ציוויליזציות. בראשית שנות האלפיים התמוטטו מגדלי התאומים בידי קנאים אסלאמים. היו שראו בכך הפרכה למשנתו של פוקויאמה וסברו כי אנו עומדים בפני מאבק בין אסלאמיזם מזרחי לליברליזם מערבי. אולם כיום מסתבר ששניהם טעו. האסלאם הרדיקלי מת, אך הליברליזם קורס מבפנים.

אי אפשר לומר שהסיבה לכך חומרית. המערב נמצא בעשורים האחרונים בצמיחה חסרת גבולות. מאז 2003 התל"ג בישראל כמעט הכפיל את עצמו במונחי כוח קניה, ואת השגשוג והשפע הללו יכולנו להרגיש בכל פינה. באותן שנים הטרור הלך ופחת ומעמדה של ישראל בעולם התחזק. לצד זאת, החופש של אזרחי ישראל הלך וגדל והאפשרויות הפתוחות בפניהם התרחבו משמעותית. טיסות לחו"ל פעם או פעמיים בשנה נעשו דבר נורמלי לחלוטין. כיוצא בו, ההייטק הישראלי חיבר את ישראל בקשרים עסקיים משמעותיים לעולם כולו, והפך אותנו למין מטרופולין קוסמופוליטי. מדוע אפוא מואס הציבור בליברליזם?

כשניסוי מסוים אינו מנפיק לנו את התוצאות המקוות, אפשר להסיק מכך שתי מסקנות: או טעינו בהנחות היסוד ועלינו לחשב מסלול מחדש, או לא ניסינו די. הליברליזם בוחר באפשרות השניה. הוא הופך קנאי

אם הליברליזם אכן מוצלח ונאור כל כך, והגולדקנופפים, הבן־גבירים והאבי־מעוזים של העולם אכן מושחתים וחשוכים, מדוע כוחם הולך ומתחזק? איך יכול להיות שדוקא בזמן של שפע וחופש בוחר הציבור בכוחות אנטי־ליברליים?

התשובה לכך היא שהליברליזם טעה.

אחת מהנחות היסוד של הליברליזם, הן בגרסתו השמאלית והן בגרסתו הימנית, היא שמה שמפריע לאדם להיות מאושר הוא דברים שמחוצה לו. השמאל הליברלי מדגיש את הדיכוי החברתי. מה שמעכב את האושר האנושי הוא דיכוי מצד האחר. אם רק נסיר את הדיכוי החיצוני נהיה כולנו מאושרים. הימין הליברלי מדגיש את החולשה והמחסור, את אזלת ידו של הטבע. אם רק יהיו לנו מספיק עוצמה ושפע נהיה כולנו מאושרים. אולם הנחה זו התבדתה.

קיבלנו חופש, קיבלנו ביטחון, קיבלנו את כל הידע והאפשרויות שבעולם. כבשנו הכל. הכנענו את העולם. ניצחנו את החולי ואת המחסור. התגברנו על מגבלות התנועה והתקשורת. אנחנו בריאים וחזקים מאי־פעם. הגענו לירח, מיפינו את החלל ואנחנו כבר בדרך למאדים. אבל אחרי שהסתיימו כל הכיבושים – מה נותר?

אנו מגלים כי אנו חופשיים לגמרי. דבר לא קושר אותנו ואיננו קשורים לשום דבר. אנו חופשיים כל כך, שאיננו מצליחים לייצר קשרים משמעותיים – לקהילה, לעם, לארץ ואפילו למשפחה. אנו חופשיים לגמרי לשקוע בתוך עצמנו, לפגוש את החרדות הפנימיות שלנו ואת הדימוי העצמי הירוד המביא אותנו לתהות על זהותנו, לאבד עניין.

מתוך כך, המון העם מסיק כי הוא מעדיף מסורת על פני חופש, סיפוק על פני שפע, קהילה ומשפחה על פני מימוש עצמי, ותחושת גאוה לאומית על פני הכלה של טרנסג'נדרים. אנשים רוצים קשרים – עוגנים משמעותיים לקיום, ואת זאת הליברליזם אינו מספק.

וכשניסוי מסוים אינו מנפיק לנו את התוצאות המקוות, אפשר להסיק מכך שתי מסקנות: או טעינו בהנחות היסוד ועלינו לחשב מסלול מחדש, או לא ניסינו די. הליברליזם בוחר באפשרות השניה. הוא הופך קנאי.

 

כיצד מחפה הקנאות על הכישלון

הליברליזם אינו באמת חלש. ההפך הוא הנכון. הוא נמצא כעת בשיא כוחו. מה שזורע בליברלים תחושה שהם נמצאים בקרב האחרון לפני שקיעתם אינו דיכוי ממשי של חירותם אלא תסכול מכך שהמדיניות שלהם מכזיבה. ככל שהליברליזם מתחזק, כך יותר ויותר אנשים מואסים בו, ואנשים אלו, רחמנא ליצלן, נעשים אפילו רוב – הם זוכים בבחירות!

תסכול זה מתועל ומותמר לקנאות לוחמנית, לדבקות עיקשת יותר בעקרונות הליברליזם בגרסתם הרדיקלית ושלילה נמרצת יותר של הדוחים אותו.

האווירה החברתית של ליברלים בכל העולם מלאה חרון קנאי רושף: על הימין הפופוליסטי, על הגזענות הכהניסטית, על ההומופוביה והטרנסופוביה, על מכחישי אקלים, על החרדים והמתנחלים, על ביבי ועל טראמפ ועל אורבן, על ערוץ 14 ועל פורום קהלת. על כל האשמים הפוטנציאליים בכך שהחלום הליברלי מתפורר להם בידיים

קנאות זו אפשר לדרשה לשבח ואפשר לדרשה לגנאי. אפשר לדרוש לשבח ולומר שהיא באה להעניק מחדש משמעות לקיום. המילניאל הקנאי שונה מאד מבן דור ה־Y. חייו אינם סתם "חיה ותן לחיות" ריקני, אלא מלחמת קודש עבור זכויות של אחרים. באמצעות הקנאות מקווה הליברליזם להחזיר לעצמו את הצבע ללחיים ולהתגבר על דעיכתו. הוא מבקש להכניס לחילוניות הפרווה שלו קצת להט דתי.

ואפשר גם לדרוש לגנאי ולומר כי הקנאות הליברלית פשוט מנסה לחפות על כשלון השיטה. המסקנה שהליברל לוקח מכשלונו היא שהוא לא התאמץ דיו, שהיה רך מדי, שלא הדגיש די הצורך את הערכים שלו, שלא לחם חזק די הצורך לבער את השועלים הקטנים המחבלים בכרמו ונתן לאויבי החירות חופש רב מדי.

שני פנים אלו משלימים זה את זה, אך התוצאה של שניהם היא זעם. האווירה החברתית של ליברלים בכל העולם מלאה חרון קנאי רושף: על הימין הפופוליסטי, על הגזענות הכהניסטית, על ההומופוביה והטרנסופוביה, על מכחישי אקלים, על החרדים והמתנחלים, על ביבי ועל טראמפ ועל אורבן, על ערוץ 14 ועל פורום קהלת. על כל האשמים הפוטנציאליים בכך שהחלום הליברלי מתפורר להם בידיים, אף שבידיהם כל הכוח והעושר שבעולם.

הפתרון לא יבוא מימין

עד כה תיארתי את הרדיקליזציה המאפיינת את השמאל. אולם המחלה שממנה סובלות הדמוקרטיות הליברליות פושה גם בימין. הימין של ימינו, נאמר בעדינות, לא נראה טוב.

כיון שביקורת על הימין לא קשה למצוא – ניתן להשיג בגוף התקשורת הקרוב לביתך, לא אאריך בה כאן. אבל כן, למרות הגוזמאות שבביקורת משמאל, צריך להודות ביושר שיש לימין בעיה. הקולות החזקים בימין העולמי כיום אינם מה שהיינו קוראים "שמרנות".

השמאל סבור שהדרך להעצמת האדם היא סילוק הדיכוי החיצוני המונע מהאדם להיות הוא עצמו, והימין סבור שהדרך היא התגברות עצמית. כיום השיגו שני הצדדים לכאורה מה שרצו, וכל אחד מאשים את האחר בדעיכה שלו

אנקדוטה קטנה הממחישה זאת היא ראיון שערך לאחרונה העיתונאי הימני המשפיע ביותר בארה"ב, טאקר קארלסון, עם טיפוס מפוקפק מאד ושמו אנדרו טייט – בריון אנטישמי, מיזוגני ומושחת מוסרית בכל פרמטר מקובל. ראיון זה, שהציג את הטיפוס הנ"ל כדמות מכובדת בעלת משנת עולם, זכה לכ־100 מיליון צפיות והוא אחד מהראיונות הנצפים שבכל הזמנים. אפשר לטהר את השרץ בכל מיני דרכים, אבל קשה מאד להאמין שהרפואה שלנו תצמח ממגמות וולגריזציה אלו בימין העולמי, שיש לנו מנה לא מבוטלת מהן גם בארץ.

השקיעה של המערב היום היא המודרניות המביסה את עצמה. זהו יאוש מהרעיון שהאושר של האדם מגיע מהתעצמות עצמית. רעיון זה משותף לימין ולשמאל, גם אם הם חלוקים לגבי השיטה. השמאל סבור שהדרך להעצמת האדם היא סילוק הדיכוי החיצוני המונע ממנו להיות הוא עצמו, והימין סבור שהדרך היא התגברות עצמית. כיום השיגו שני הצדדים לכאורה מה שרצו, וכל אחד מאשים את האחר בדעיכה שלו.

הדת הישנה של המערב, הנצרות, מבוססת אף היא על היגיון זה, אלא שהיא מעדיפה לוותר. היא מבכרת את הרוח על הבשר, את הערכים על פני אושר ארצי (בדומה לשמאל הרדיקלי בימינו). היא מסכימה שהבסיס של הפוליטיקה הוא התעצמות, ובדיוק משום כך דוחה אותה.

השמרנים הפסידו בכל מערכה בעשורים האחרונים, כמעט ללא קרב. הם תמיד ידעו להתלונן על כך ולנתח את הפגמים הרעיוניים של הליברליזם, אך כך לא מנצחים. כדי לשקם את החברה צריך כוח מרפא ולא רק ביקורת שלילית

משום כך אני מטיל ספק בכך ששיבה אל הנצרות תושיע את המערב מהשבר הקיים ותשיב לו את החיים הלאומיים שאיבד. האם הנצרות יכולה לשקם את הקהילתיות ההרוסה, את הרצון להקים משפחה, להיות חלק ממשהו, לתת דחף מחודש לבנייה וליצירה ולעשייה? אני מתקשה להאמין בכך. (ושווה לחשוב על התופעה המדהימה, ששלושת הגופים המרכזיים המשמיעים בארה"ב קול שמרני שאינו ליברלי ואינו פופוליסטי הם יוזמות של יהודים אורתודוקסים, NatCon, Daily Wire, PragerU).

מה שניתן לשמוע משמרנים במערב כיום הוא בעיקר תלונות – תלונות על הרדיקליות הליברלית האוחזת במערב וניתוחים מפולפלים של הגורמים לכך. אולם עם תלונות אי אפשר לשקם את החברה. השמרנים הפסידו בכל מערכה בעשורים האחרונים, כמעט ללא קרב. הם תמיד ידעו להתלונן על כך ולנתח את הפגמים הרעיוניים של הליברליזם, אך כך לא מנצחים. כדי לשקם את החברה צריך כוח מרפא ולא רק ביקורת שלילית.

כך או כך, לא על המערב ברצוני לדבר כאן אלא עלינו, היהודים. ואם עד עכשו ראיתם בדברי ספקולציות, הכונו להחרפתן.

 

החרדים הם הפתרון

ככל שאני מצליח לזהות, הקבוצה היחידה בארץ שאינה נגועה במחלה של המערב היא החרדים (כסיווג אידאולוגי. אפשר לכלול בתוך קטגוריה זו גם דתיים־לאומיים המזדהים עם מה שאומר להלן).

המשבר שאנו סובלים ממנו אינו דומה למשבר של שאר המערב, כיוון שיש כאן קהילה עצומה שהצליחה לשמור את עצמה מפיתויי הליברליזם, בלי לברוח מהחיים עצמם. החרדים אינם מתאוננים על הפרוגרס ומפסידים בכל קרב כמו שאר השמרנים במערב. הם מצליחים לגדל דור אחרי דור באופן בריא ועוד לשגשג ולהתעצם, בזמן שחברות שמרניות אחרות נלחמות מלחמת מאסף.

החרדים אינם מתאוננים על הפרוגרס ומפסידים בכל קרב כמו שאר השמרנים במערב. הם מצליחים לגדל דור אחרי דור באופן בריא ועוד לשגשג ולהתעצם, בזמן שחברות שמרניות אחרות נלחמות מלחמת מאסף

החרדים הם אכן עוף מוזר, גם מבחינה פוליטית. הם בוודאי אינם שייכים לשמאל הרואה בפוליטיקה מכשיר להסרת הדיכוי החברתי. אבל הם גם אינם ימין פוליטי. הם רחוקים מאד מהסנטימנט של הימין הפופוליסטי הכמה להתמזגות מחודשת עם האדמה, לתחייה של עממיות טבעית ולגבריות מחוספסת ונחושה, אך גם אינם שמרנים מסורתיים, כמו הקתולים או האוונגליסטים בארה"ב, הנספחים דה־פקטו או אל הימין הליברלי או אל הימין הפופוליסטי. הם מרחיקים עצמם מהמדינה כמו מיעוט.

מצד שני, הם אינם מיעוט כמו השחורים בארה"ב, המוסלמים באירופה או הערבים בישראל, וגם לא כמו כתות דתיות הדוחות לגמרי את הפוליטיקה. החרדים והלא־חרדים בישראל מנהלים ויכוח אידאולוגי פנים־יהודי על עצם טיבה של המדינה. לפיכך הם אינם מהססים להשמיע את קולם בסוגיות אידאולוגיות הנוגעות לחברה כולה. הם אמנם נושאים מאפיינים של מיעוט, אך זאת מרצון ובלי לפרוש לחלוטין מהפוליטיקה.

בעיני החרדים, תכלית הפוליטיקה אינה התעצמות. הם מתרחקים מהמדינה מצד אחד, הם אינם אחוזים באובססיית ריבונות – להיות הקטר, להפוך לאליטה, להראות "מי בעל הבית". אבל הם אינם מתנהגים כמו מיעוט מצד שני. הם שחקן משמעותי בפוליטיקה, היודע להילחם על מה שחשוב בעיניו.

בעיני החרדים, תכלית הפוליטיקה אינה התעצמות. הם מתרחקים מהמדינה מצד אחד, הם אינם אחוזים באובססיית ריבונות – להיות הקטר, להפוך לאליטה, להראות "מי בעל הבית". אבל הם אינם מתנהגים כמו מיעוט מצד שני

אנומליות זו – קיום שאינו לגמרי מיעוט פוליטי ואינו לגמרי אופוזיציה אידאולוגית – אינה בעיה שיש לפתור על ידי הפיכתם בכוח למיעוט נורמלי, המתרחק מהמדינה בלי לנסות להשפיע עליה, או הפיכתם בכוח לאזרחים נורמליים, המקדימים את המחויבות האזרחית שלהם למחויבות היהודית שלהם. האנומליות החרדית, אעז לטעון, היא דוקא סוד העוצמה של העם היהודי, והיא תבטיח את המשך קיומו.

 

סוד הקיום הארצי היהודי

מהו הלוז הקשה של ההסתגרות החרדית? למה אנחנו מתנגדים? מדוע סרבנו לקבל את המדינה ולהצטרף לפרויקט הציוני? במשפט אחד, מה שהפריע לחרדים ברעיון הציוני היה בקשתה של הציונות להפוך את היהודים לעם נורמלי. הנורמליות היא שהרתיעה אותנו. רצינו להישאר "לא נורמליים".

מה שהפריע לחרדים ברעיון הציוני היה בקשתה של הציונות להפוך את היהודים לעם נורמלי. הנורמליות היא שהרתיעה אותנו. רצינו להישאר "לא נורמליים"

בקונטרס "עקבתא דמשיחא" המתפלמס עם הציונות החילונית חוזר ר' אלחנן וסרמן רבות על נקודה זו. עם ישראל הוא עם חריג, הוא אומר, ולהיות "ככל עם ועם" לא רק שלא יועיל לנו – זה עלול להרוס אותנו. מדוע? כי כל הגויים – בסיס הקיום הלאומי שלהם הוא הארץ, ואילו אנו – בסיס הקיום שלנו הוא התורה:

למה יש לדאוג קודם כל, לתורה או לארץ ישראל? ארץ ישראל אמנם נחוצה לנו, אבל בלעדי התורה לא יהיו לנו יהודים. על כן, ראשית יש לדאוג ליהודים ולאחר מכן לארץ ישראל עבורם. כיצד עושים זאת אצלנו [בציונות, א"ל]? הופכים את הסדר. אין פוסקים לצעוק "ציון! ציון!" במקום לזעוק "תורה, תורה מה תהא עליה?" בלעדי התורה אנו חסרי מגן וישע, בעוד שעם התורה אנו החזקים בעולם. אין זו מליצה גרידא, זו עובדה המתאשרת על ידי ההיסטוריה בת שלושת אלפי שנה שלנו. (עמ' 54)

את הדברים הללו כתב הרב וסרמן כשהנאצים בפתח, בהיותו מודע היטב לחרב המתנופפת מעל ראשי היהודים.

חשוב לשים לב שהטענה שלו אינה דתית אלא לאומית־פוליטית. הוא אינו אומר שהתורה חשובה יותר מעם ישראל ושגם אם הציונות תציל את עם ישראל, כל זה אינו שווה אם הם לא ישמרו את התורה. לו היה טוען זאת, הוא לא היה שונה מפאולוס הנוצרי, שאמר שאדם צריך למות בבשר כדי לחיות ברוח. הוא טוען שהציונות לא תציל את עם ישראל אם הם יעזבו את התורה. התורה היא המגן הלאומי שלנו. היא המדיניות הפוליטית שלנו.

זוהי תמצית המוזרות היהודית: התורה, הם מתעקשים, היא בסיס הקיום הלאומי. היא אינה "דת" או "ערכים" העומדים מחוץ לקיום הפוליטי והמצדיקים אותו ונותנים לו משמעות. היא מגדירה את הקיום הלאומי הפרטיקולרי שלנו ומתחזקת אותו

זוהי תמצית המוזרות היהודית: התורה, הם מתעקשים, היא בסיס הקיום הלאומי. היא אינה "דת" או "ערכים" העומדים מחוץ לקיום הפוליטי והמצדיקים אותו ונותנים לו משמעות. היא מגדירה את הקיום הלאומי הפרטיקולרי שלנו ומתחזקת אותו. בכך אנחנו אכן לא דת ולא פוליטיקה – לא בדיוק אופוזיציה אידאולוגית ולא בדיוק מיעוט פוליטי. הדת אומרת שהערכים חשובים יותר מהקיום הארצי. הפוליטיקה אומרת שהקיום הארצי חשוב יותר מערכים. היהודים אומרים שהתורה היא המכוננת את הקיום הארצי.

אפשר לבקר את ר' אלחנן על כל מיני דברים שהוא אומר באותו קונטרס ולטעון שהיו אולי יהודים שהיו יכולים להעלות לארץ ישראל ולהינצל ונמנעו מכך בעקבותיו. איני מבקש לטשטש זאת. עם זאת עלינו להכיר בעוצמה של דבריו, הנשענים על המסורת היהודית שהציקה כל כך לשונאי ישראל לאורך הגלות. החריגות היהודית בכל הדורות נשענה על האמירה שהבסיס הלאומי שלנו הוא התורה, לא הארץ. איננו חלק מעם הארץ שבתוכו אנו יושבים, כי אנו שומרים את התורה. יש לנו קיום עצמאי גם ללא ארץ, והוא מבדיל אותנו מהעמים, כיון שהתורה היא המחזיקה אותנו.

היהדות החרדית המשיכה קו יהודי מסורתי זה: הבסיס הלאומי שלנו הוא התורה, לא הארץ. זוהי העוצמה שלנו: "בלעדי התורה אין בכוחנו להתקיים אפילו כמה עשרות שנים, ואילו בלעדי ארץ ישראל התקיימנו אלפיים שנה" (שם 53).

החרדים חטפו בשואה מכה שהיתה הופכת גם אימפריות עוצמתיות לאבק, והם השתקמו בכל מקום שאליו הגיעו, באירופה, באמריקה. החרדים הם כיום הקהילות בעלות הצמיחה המשמעותית ביותר בכל תפוצות ישראל

אפשר ללעוג לחולשה של החרדים, אפשר לגדף אותם ולומר שהם פרזיטים, אבל קשה להכחיש את כוח החיים שלהם. ראו זה פלא: 75 שנה עברו מאז שהצינות חגגה את הניצחון הסופי והמוחלט כביכול על הדרך החרדית, והחרדים שוב בסיפור. ויהיה זה שקר לומר שזה בזכות הציונות בלבד. החרדים חטפו בשואה מכה שהיתה הופכת גם אימפריות עוצמתיות לאבק, והם השתקמו בכל מקום שאליו הגיעו, באירופה, באמריקה. החרדים הם כיום הקהילות בעלות הצמיחה המשמעותית ביותר בכל תפוצות ישראל.

איני בא להמעיט מערכה של הציונות ומהנס המופלא של הצלחותיה. ללא ספק, המנהיגות החרדית דאז העריכה בחסר את סיכויי ההצלחה של הציונות. היא סברה שמדובר בהרפתקה מסוכנת שתסתיים באסון נוסף והיתה נדהמת לא פחות מהרצל לראות איך זה התפתח. היא בוודאי היתה משתאה לנוכח הפריחה העצומה של החיים היהודיים בארץ ישראל ומתקשה להאמין שתקום במדינת ישראל ממשלה שמרבית חבריה שומרי מצוות.

אבל הנקודה שלי כאן אינה במה החרדים טעו אלא במה הם צדקו – מה יש לחרדים לתרום, שחסר כיום כמו אוויר לנשימה למערב כולו.

 

ההצלחה של החרדים

הקדימות של התורה לארץ הוכיחה את עצמה. החרדים מאמינים. חייהם בעלי תכלית. הם חיים חיי קהילה תוססים ועשירים ומרגישים מחוברים עמוקות להיסטוריה שלהם, לתרבות שלהם ולאוצרות הרוח שלהם. בסופו של דבר, הקדימות של התורה לארץ מביאה לכך שהחיים הארציים שלהם מאושרים ומלאים יותר משל המערב היום.

החרדים הם שמורת טבע של יציבות בעולם שירד מהפסים. הם מחוברים עמוקות לסיפור בעל משמעות הנותן להם עוגן יציב בעולם. הם מתחתנים בגיל נורמלי ללא מסע ייסורים ממושך של החלפת פרטנרים, בדידות וחיטוט עצמי. הם מגדלים משפחות יציבות, בביטחון שהילדים שלהם יקבלו מטען ערכי בריא ומלא, שיאפשר להם להתבגר בבריאות בלי לצאת מדעתם, בלי לעבור משבר זהות ולתהות על מינם, ובלי לשקוע בדיכאון קיומי ולהישרט עד עומק הנשמה מכך שהדימוי שהם מטפחים ברשת החברתית אינו מספיק מקובל. ובעיקר, בלי להתמלא זעם ויאוש וקנאת צדק ילדותית.

אנו צריכים ארץ, כמו שמדגיש ר' אלחנן. אנו מתאבלים על חורבנה ומשתוקקים לחזור אליה בכל יום. בלי הארץ אנחנו עלובים, ואין כל דבר טוב בעליבות. אולם הבסיס של הקיום הלאומי שלנו אינו הארץ אלא התורה. הקדימות של התורה לארץ היא העוצמה שלנו ולא החולשה שלנו

הנתק של החרדים מהארץ גובה מהם מחיר, ואפילו מחיר כבד, ואני הראשון להודות בו. המחיר הזה הוא בראש ובראשונה עוני. הקהילה החרדית היא קהילה עניה, ועוני גורר לעתים קרובות ניוול. חמור מכך, יש לניתוק זה גם מחיר מוסרי של הזנחת הפוליטיקה.

החרדים של ימינו אינם כשירים לנהל אף מערכת ביורוקרטית. הם אינם משרתים בצבא. אין להם נוכחות במשק. הם מנותקים מהשיח הפוליטי העולמי ואין להם זיקה לאף אחד ממנגנוני השלטון – שרות המדינה, מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת. הפוליטיקה הקהילתית שלהם נראית לפיכך כמו של שבט בדואי, וכל זיקה שלהם לגוף ציבורי נגועה בנפוטיזם. אולם כל אלו פגמים חיצוניים הנובעים מעצם ההסתגרות שלהם וניתן לפתור אותם בנקל. אני משוכנע שברגע שהחרדים ייכנסו למערכות השלטון ברצינות, הם ילמדו איך לנהל אותן בצורה יעילה.

חסרונות נסיבתיים אלו אינם קשורים לעוצמה של הסיפור החרדי, שהוא למעשה הסיפור היהודי. אנו צריכים ארץ, כמו שמדגיש ר' אלחנן. אנו מתאבלים על חורבנה ומשתוקקים לחזור אליה בכל יום. בלי הארץ אנחנו עלובים, ואין כל דבר טוב בעליבות. אולם הבסיס של הקיום הלאומי שלנו אינו הארץ אלא התורה. הקדימות של התורה לארץ היא העוצמה שלנו ולא החולשה שלנו. אנחנו חזקים יותר בזכותה. שאר העמים אינם יכולים להתקיים ללא ארץ. אנחנו יכולים.

איני אומר שהיהודי הגלותי הוא היהודי האמתי ושעלינו לשמור על אורח חיים גלותי. אולם יכולת השרידות של היהודים בגלות היא אכן תוצאה של הקדמת התורה לארץ. חוזקה זו אסור לוותר עליה גם כיום, כשאנו חיים בארץ.

אסור לשכוח זאת. הקהילה החרדית שומרת על הסיפור היהודי. הסיפור הזה גדול הרבה יותר מהפוליטיקה הקטנה, מהעסקנים הקטנים ומהרבנים הקטנים. זהו סיפור שהאופק שלו הוא חזון הנביאים ואסור למדוד אותו לפי הסיטואציה העלובה של הפוליטיקה המקומית.

הקהילה החרדית שומרת על הסיפור היהודי. הסיפור הזה גדול הרבה יותר מהפוליטיקה הקטנה, מהעסקנים הקטנים ומהרבנים הקטנים. זהו סיפור שהאופק שלו הוא חזון הנביאים ואסור למדוד אותו לפי הסיטואציה העלובה של הפוליטיקה המקומית

העובדה שיש בציבור החרדי עשרות אלפי בתי אב שאב המשפחה בוחר ללמוד תורה במקום לצבור עושר, השכלה מעשית או עוצמה פוליטית, היא נקודת החוזק שלנו ולא בעיה שצריך לפתור. היא מוכיחה שהחינוך היהודי עדיין משמר את העיקרון שהבסיס של השגשוג הארצי אינו צבירה של עושר, כוח וחכמה אלא עשיית רצון ה'.

ואכן, למרות עוניין וריחוקן ממוקדי הכוח, הקהילות החרדיות בכל העולם משגשגות במונחים ארציים. החרדים מאושרים. למרות התלישות שלהן מהאזרחות, אלו הן קהילות בעלות עוגני קיום חזקים, המזכירים לנו שהמדינה אינה הבסיס של החיים הלאומיים; שכיבושי האדם אינם מעניקים לו בריאות ושגשוג; שחֵרות, שוויון, שפע, ריבוי אפשרויות – כל אלו אינם מבטיחים קיום ארצי. התורה היא בסיס הקיום הלאומי, הארצי, ולא הכיבושים שבחוץ. זהו נכס שצריכים לשמור מכל משמר.

יש כאן ציבור ענק בעל עוגנים עמוקים של מסורת, קהילה, עם ואמונה, המלא במרץ ובתשוקה לחיים, המבקש לעשות ולפעול ולהצליח ולגדול. במקום למשוך אותנו אל הכאוס הליברלי שבו שרויה מדינת ישראל כמו שמבקשים כל כוהני שילוב החרדים, עלינו לראות בחוסר הנורמליות החרדית תקוה.

 

יפוצו מעיינותיך חוצה

לצופה מבחוץ נראה שהחרדים בטוחים בעצמם ו'שמים פס על העולם'. אבל האמת העגומה היא שאנו קטנים בעיני עצמנו, ואומרים שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָ־אוֹת. אנחנו משדרים ביטחון שאנו טובים מכולם, אך מתנהגים כאילו חובה עלינו להיות קטנים, סגורים בתוך עצמנו ונגררים אחרי כוחות גדולים מאתנו. ההתנהגות שלנו מוכיחה כי איננו מאמינים שיש בידינו דבר מה לתרום לפוליטיקה העולמית, והדבר היחיד שאנו יודעים לעשות הוא להתגונן מפניה.

החולשה שלנו אינה היותנו חלשים אלא חוסר האמון העצמי שלנו. למרות הצלחת החינוך שלנו, אנו מסרבים להאמין שיש בידינו כוח אמתי וממשיכים להתנהג כאילו אנו חלשים

החולשה שלנו אינה היותנו חלשים אלא חוסר האמון העצמי שלנו. למרות הצלחת החינוך שלנו, אנו מסרבים להאמין שיש בידינו כוח אמתי וממשיכים להתנהג כאילו אנו חלשים. אולם בניגוד לטענות שונאינו, העליבות שלנו היא תוצר של חוסר אמון בעצמנו ולא של נחשלות מהותית.

מדוע לא נילחם למשל על החינוך היהודי בבתי ספר בארץ? החינוך החרדי הוא סיפור הצלחה מסחרר. הוא הצליח לגדול פלאים בעשורים האחרונים באופן אורגני לחלוטין. הורים מעוטי יכולת מעדיפים לשלם שכ"ל גבוה יותר, לקבל הרבה פחות תנאים, לוותר על לימודי ליבה – למען חינוך תורני יותר. מדוע אפוא נוותר על החינוך לאנשי מר"צ שהשתלטו על מערכת החינוך הממשלתית בכוח הזרוע ונחלו כישלון מחפיר?

החינוך הוא דוגמא אחת קטנה. הדבר נכון לכל תחום ותחום. ויתרנו מרצון על מושכות השלטון, על כוח, על עושר, על השכלה מעשית, כדי שנוכל לשמור על האנומליה שלנו. העדפנו את התורה על הארץ. אבל עתה עם ישראל זקוק לנו. הגיע הזמן להיכנס לאותן מערכות בגאון.

המסר שלנו הוא מסר פוליטי לעילא. האנומליה היהודית המגולמת בקיום החרדי – האמונה כי כיבוש הארץ אינו בסיס הקיום הלאומי אלא המחויבות לתורה – יכולה וחייבת לתרגם את עצמה למדיניות ריבונית. תרגום זה דורש כמובן מלאכה לא מבוטלת של ניסוח עמדות פוליטיות קונקרטיות, אבל זהו דבר שאנו בהחלט מסוגלים אליו.

בסוף נבואת ירמיהו שקראנו בתשעה באב אנו אומרים:

כֹּה אָמַר ה', אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'.

בזמן שהמערב המתהלל בחכמה, בגבורה ובעושר שוקע, האור שלנו יכול לזרוח. איננו חייבים לשקוע יחד אתו. לנו יש דבר ה'. בידינו הבחירה.

 

תמונה: היכל ישיבת קול תורה, קרדיט: אני (Transferred by Matanya/Originally uploaded by Shmuelxq), GFDL via Wikimedia Commons.