צריך עיון > סדר שני > מלחמת שמחת תורה > "ולישמעאל – שמעתיך": מלחמת הרעיונות עם האסלאם

"ולישמעאל – שמעתיך": מלחמת הרעיונות עם האסלאם

ההתעלמות הבוטה של הישראלים מהממד האידיאולוגי-דתי של מתקפת החמאס אומרת דרשני. היא חושפת את חוסר הסימטריה המהותי במלחמה שמתחוללת כאן: צד אחד מדבר בשפה ברורה לחלוטין והצד השני עושה הכל כדי לא לשמוע אותו. כדי לנצח את החמאס צריך להקשיב לו ולהבין על מה אנחנו נאבקים.

כ"ג טבת תשפ"ד

אירועי שמחת תורה הביאו רבים להכריז על "שבירת הקונספציה" – הכשל שהפך אותנו פגיעים לאויב ומנע מאתנו לזהות את כוונותיו. אך מה היא אותה קונספציה שהביאה את טובי מוחנו להתעלם מהסימנים הברורים לכוונתו של האויב? על התשובה לכך אין הסכמה. האם הייתה זו יוהרה? הסתמכות על כוחנו? הערכת חסר של יכולת האויב? כנראה שכל התשובות נכונות. לצד אלו, להלן ארצה להתייחס לרובד אחר של "הקונספציה" שבא לידי ביטוי דווקא בימים שלאחר הטבח. לדעתי, רובד זה הוא המפתח הפרשני שדרכו יש להביט במציאות שסביבנו.

***

כמה ימים אחר הטבח התראיין בכיר לשעבר במערכת הביטחון באחד מערוצי התקשורת המרכזיים במדינה. לאחר שפרס את משנתו על "הקונספציה" ועל האשמים בה, הוא נשאל על ידי המראיין: "מדוע החמאס ביצע את הטבח? מה הוא ביקש להשיג?". אותו בכיר לא התבלבל, היישיר מבט אל המרואיין וענה בטון סמכותי: "כנראה שלעולם לא באמת נדע".

דווקא ההתעלמות מהשפה של האויב היא הבריחה מהמציאות. במקום להתייחס ברצינות לאויב, אנו מחריגים אותו אל גבולות הפנטזיה, מכריזים כי "לעולם לא נוכל להבין אותו" וממשיכים בשלנו

דבריו של אותו בכיר הם עדות לנקודה עיוורת שמאפיינת רבים מאד בחברה הישראלית. מתברר כי המומחים שלנו אינם יודעים להתמודד עם סיטואציה שחורגת מגבולות הגזרה של ההיגיון הריאל-פוליטי המקובל אצלנו, ובעיקר, אינם מסוגלים לתת למניע הדתי-אידאולוגי של האסלאם יחס רציני. הם רואים בו טירוף הדעת, שגעון. גישה זו מובילה אותם לסמן את האויב במושגים שלקוחים מספרי פנטזיה: רוע קמאי, דמוני, שאורב כביכול במחשכי ההיסטוריה ומתפרץ לעיתים באופן בלתי צפוי, כמו הר-געש או רעידת אדמה.

דא עקא, אם האויב שלך הוא תופעת טבע כאוטית, המפלצת מלוך-נס שאין שום היגיון בפעולותיה, בוודאי שלא תוכל לצפות את צעדיו ולהתכונן כראוי לאיום הנשקף ממנו. אם החמאס הוא אכן התפרצות של טירוף מוחלט, של אותן כוחות רוע אגדיים, קשה להאשים מישהו בכך שלא צפה את מעשיהם. אם מה שמגדיר את האויב שלך הוא החריגה מגבולות ההיגיון, הוא בהגדרה בלתי ניתן לחיזוי.

במקום לאפיין את החמאס במושגים פנטסטיים, אני סבור כי ראוי להתייחס ברצינות לממד המיתי של העוינות ביננו. ההתייחסות למיתוס אינה בריחה למחוזות הדמיון, כמו שכנראה יסבור הבכירים המוזכרים לעיל, אלא דווקא פקיחת עיניים למציאות. האויב עצמו מדבר אלינו בסמלים מיתיים, אך אנו מתעקשים להתעלם מכך ולהמשיך לדבר בשפת הריאל-פוליטי. הוא קורא למערכה זו "מבול אל-אקצא" ואילו אנו קוראים לה "חרבות ברזל". כלומר, אנחנו מתעקשים להמשיך לדבר בשפה הבטחונית וההגנתית שהובילה לכישלון המהדהד.

התשובה לאויב אינה הידמות לו, ואם הוא אלים ואכזר איננו צריכים לנהוג כמותו. אדרבא, אנחנו צריכים לדבר אתו בעברית, ולגרום לכך שגם הוא יתחיל לדבר את השפה שלנו ולא חלילה להפך. אולם, כדי להאבק בו כראוי, צריך להבין על מה אנו נלחמים, להבין את הרובד המיתי של המאבק שלנו

הבנת האויב אינה כמובן אימוץ הנחות היסוד שלו וגם לא אימוץ הגישה שלו. איננו צריכים "לדבר אתו בערבית" כמו שיש טוענים היום. התשובה לאויב אינה הידמות לו, ואם הוא אלים ואכזר איננו צריכים לנהוג כמותו. אדרבה, עלינו לדבר אתו בעברית ולגרום לכך שגם שהוא יתחיל לדבר את השפה שלנו, ולא להפך. אולם, כדי להאבק בו כראוי, צריך להבין על מה אנו נלחמים ולהבין את הרובד המיתי של המאבק שלנו, שהרי הוא בעצמו ממשמע את העוינות כלפינו במושגים אלו. דווקא הבנת המיתי תוכל להרחיב את האופק הפוליטי-היסטורי שלנו אל מעבר למוכר ולנוח, ולפקוח את עיננו מבעד למסגר הריאל-פוליטי, הרציונלי כביכול, שבתוכו אנו לכודים.

אני סבור כי המאבק של החמאס בנו קשור עמוקות בהבדלי העומק התיאולוגים-תרבותיים בינינו לבין המוסלמים. הבדלים אלו אינם נעוצים בהקמת החמאס ואפילו לא בסכסוך הישראלי-ערבי. בשפה שלנו, השפה של חז"ל ושל רבותינו הראשונים, מדובר בהתנגשות מטא-היסטורית בין יצחק וישמעאל. אחת הסיבות המשמעותיות שכדאי לפנות לכיוון הזה הוא מפני שגם הם, אויבנו, תופסים זאת כך: הם רואים בעצמם בני ישמעאל, והעוינות שלהם כלפינו קשורה לסיפור התנכ"י של של יצחק וישמעאל.

נדמה כאילו החמאס מציב מראה מולנו, ומכריח אותנו להתבונן במודחק שלנו. אחד הסימנים לכך הוא שהם בונים באופן עקבי את יכולותיהם על נקודות התורפה שלנו. הפלסטינאים הם במידה רבה השלכה שלנו, הצל שלנו, הרובד המיתי של קיומנו שאיננו מוכנים להתמודד אתו. החמאס דווקא משליך לעברנו שוב את הדימוי המיתי ומחייב אותנו להיות "ישראל", ישראל הנאבק עם ישמעאל.

 

ייעודו של ישמעאל

מה הסיפור של ישמעאל? במונחים קבליים, שתי הדתות הגדולות שיצאו מהיהדות, שאת האחת אנו מייחסים ל"אדום" ואת השניה ל"ישמעאל", הן שתי קצוות של ה"ייחוד" היהודי. תכלית היהדות נעוצה בייחוד: חיבור בין האנושי והא-להי, הארצי והשמימי. הביטוי המעשי לכך הוא הקמה של מלכות ארצית, פרטיקולרית, הקוראת בשם ה' א-להי השמים. כך היא מידתם של ישראל: מצד אחד אומה פרטיקולרית וחיים ארציים, ומצד שני נשיאת שם ה', הא-ל אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו.

הדתות הגדולות שיצאו מהיהדות מקבלות את הדיכוטומיה של שמים וארץ, אך פורמות את ארג הייחוד בשני כיוונים הופכיים. אחת מפרידה בין שמים וארץ, בין עיר הא-להים לעיר האדם ואומרת "יהי לקיסר אשר לקיסר ולא-להים אשר לאלהים". השניה מבקשת להכניע את הארץ לשמים, לבטל לגמרי את האנושי ולהכניע אותו תחת שלטון הא-להים.

ישמעאל, הייצוג המיתי של האסלאם, אינו מוותר על הארצי. הוא אינו מניח לקיסר אלא רוצה גם את כתר המלכות בארץ. אולם, הוא מבקש זאת על מנת להביא לכניעה מושלמת של הארצי אל הא-להי. הוא אינו שואף, כמו ישראל, לטיפוח החיים הארציים

ישמעאל, הייצוג המיתי של האסלאם, אינו מוותר על הארצי. הוא אינו מניח לקיסר אלא רוצה גם את כתר המלכות בארץ. אולם, הוא מבקש זאת על מנת להביא לכניעה מושלמת של הארצי אל הא-להי. הוא אינו שואף, כמו ישראל, לטיפוח החיים הארציים, להקמת אומה פרטיקולרית עם גבולות מוגדרים ואינטרסים פרטיים, אלא להכנעה של הקיום האנושי כולו אל השמים. זהו עבורו הערך היחיד של הקיום הארצי. החיים מגיעים לשיאם בכניעה, במוות. הקורבן העצמי הוא העדות האולטימטיבית, ה"שאהדה", לקבלת מלכות האלהים. ישמעאל שואף להיעקד במקומו של יצחק.

ישמעאל מנכיח את ברית אברהם, את הרעיון שהכל יכול להיכנס תחת חסות הא-ל. כולם יכולים להיות בפנים. ברית אברהם היא ברית החסד המוחלט, חסד שאין בו שום אלמנט של דין. אברהם מעוניין להכניס את כל העולם תחת כנפי השכינה, "ונברכו בך כל משפחות האדמה". אולם, חסד זה עלול להפוך לכוח הרסני. ישמעאל הוא פרא אדם. אין לו גבולות ואין לו אדמה. בניגוד ליצחק, שעניינו מידת הדין והגבולות, לישמעאל אין כלי לאצור בתוכו את השפע.

ישמעאל שואף תמיד להיות בתוך הברית. הקול שלו, הקול שהקב"ה שומע באשר הוא שם, מבטא את הנוכחות המוחצת של החסד הא-להי החובק-כל, הרעיון שהקב"ה נמצא בכל מקום, גם בפראות וברבריות. אולם, הוא חסר כלי לבטא את הרעיון הגדול – הוא חסר ארץ, מולדת וגבול. לפיכך, האופן שבו הוא מנכיח את הברית הוא בביטול הכל כלפי שמיא. אם אין כלי לשפע הא-להי בעולם עצמו, אין כל אפשרות של חיבור הרמוני בין שמים לארץ, ואין אדם העומד בקומה זקופה באותה הברית. דרכם אל הא-ל היא אפוא ביטול הערך של העולם והחיים, ביטול האדם המבטא את ההתמסרות והכניעה המוחלטת. בשונה מיצחק, שציווה הא-ל את חייו ומנע את העלתו לעולה על המזבח, ישמעאל שואף תמיד לעקידה שאליה לא זכה.

 

המלחמה של ישמעאל בישראל

עם ישראל הם בני יעקב. הם מאזנים בין מידת הדין של יצחק ומידת החסד של אברהם. מצד אחד, יש להם תפיסה עצמית של משפחה וגם, והם מבקשים להקים מדינה בארץ עם גבולות ברורים, מוגדרים היטב, השייכת רק להם. כלומר, מקונן בהם מידת הדין, מידת הגבול. מצד שני, ישראל הם ממלכת כהנים וגוי קדוש. הם מביאים בשורה אוניברסלית לעולם כולו, את הבשורה של החסד הא-להי שאין לו מידה וגבול, והוא ממלא וסובב כל עלמין.

המאבק העולמי של האסלאם במערב הוא ביטוי לקרע בין הארץ לשמים. האסלאם, שמידתו היא החסד הגמור, מרגיש מאוים במיוחד מהחילוניות השוטפת את המערב. הוא מרגיש כי היא לא מותירה לו מקום

כאשר נפרם האיזון בין שמים וארץ ומתגברת מידת הדין בעולם, אזי מתפרץ כוחו של ישמעאל; כאשר אנחנו שוקעים בחומריותו של גבולות העולם, פורצת החוצה מידת ישמעאל המזכירה לעולם את ברית אברהם. המאבק העולמי של האסלאם במערב הוא ביטוי לקרע בין הארץ לשמים. האסלאם, שמידתו היא החסד הגמור, מרגיש מאוים מהחילוניות השוטפת את המערב. היא אינה מותירה לו מקום. הוא הנווד, חסר הגבולות, חסר הארץ, ששואף להתבטל כליל בחסד הא-לוי ולהעלות את עצמו לקורבן. העולם של היום, השטוף בשפה כלכלית ותועלתנית, הופך להיות מקום זר ומנוכר. אין בו מקום לעבודת האל-הים של ישמעאל.

האלימות האסלאמית של ימינו אינה רוע מפלצתי בלבד. בני ישמעאל מגיבים לכפירה של המערב המאיימת על עצם קיומם. המערב של היום אינו מזוהה אצלם עם הנצרות אלא עם ה"ג'האליה" – תקופת האלילות שקדמה לדתות האברהמיות. בתקופה זו, החסד של אברהם מסולק כליל מן העולם ורק החומריות הגסה שולטת – רדיפת הממון והתאוות. בעולם כזה, אין לישמעאל מקום ואין משמעות לנוכחות הא-ל ולברית הנותנים לו מסגרת להבין את קיומו. בעולם כזה ישמעאל הופך לפרא אדם.

היחס של האסלאמיסטים לישראל מורכב מאד. במידה רבה, הם תולים בנו עיניים, כפי שמראים אוריה שביט ואופיר וינטר בספרם "אויבי, מורי". מצד אחד, הם רואים בישראל מדינה שמגשימה את הרעיון של קיום דתי בעולם הזה. מצד שני, אנחנו נתפסים אצלם כטריז מערבי בלב האימפריה המוסלמית, סמל המנכיח את חוסר המקום שלהם בסדר העולמי של ימינו. הם מעדיפים להציג אותנו בתור "השטן הקטן" – שליח של הכפירה המערבית ללב האימפריה המוסלמית, ולא בתור העם היהודי ששב לארצו ההיסטורית ומקומם בה מחדש את הברית בינו לבין א-להיו.

ההצדקה שלהם למתקפה נגדנו הוא שאנו כיום בתפקיד הכופרים המבטלים את ברית אברהם בעולם הזה, בדיוק כמו המערב. עקב כך, הם רואים את עצמם כיום כממשיכיו היחידים של אברהם וכנושאי דגל האמונה הטהורה לנוכח עולם כפרני ונהנתן. הם מתפארים בכך שהם מוכנים להקריב את הכל עבור האמונה ואילו אנו חלשים וחסרי בטחון כמו המערב.

 

דיאלוג דתי עם הערבים בלי התנצלות

המראה שחמאס ושאר אויבנו מציבים לנו דורשת קודם כל הפניית מבט אל תוכנו. האם אנו יכולים להשתית את קיומנו כאן במודע ובעיניים פקוחות על אותם יסודות מיתיים, ויש שיאמרו משיחיים? הדבר נמצא בויכוח עמוק וחריף מאוד בציבוריות הישראלית כיום. זוהי יותר מהשערה להבנת הקשר בין המאבק על הרפורמה לאירועי השבעה באוקטובר.

בעיני, התביעה הפנימית שעולה ממאורעות שמחת תורה היא להשתית את הקיום הישראלי על יישום מחודש של הברית בין ישראל לא-להיו. עלינו להבין שאנו, ישראל בארצנו, ממלאים ייעוד דתי והיסטורי מיוחד במינו, בעל השלכה גיאו-פוליטית כלל עולמית. עלינו למצוא את הדרך לקיומנו כאן בהלימה עם אותו ייעוד.

עלינו לבשר לישמעאל את הבשורה של קיום לאומי אמוני בעולם הזה, שילוב של דין וחסד. בשורה זו נחוצה להם עוד יותר ממה שהיא נחוצה לנו. בסך הכל, למרות המתחים החברתיים העמוקים של מדינת ישראל, מדובר הרי במדינה מפותחת ומשגשגת

אותו יעוד אינו מופנה רק פנימה, אלא הוא מעורר דיאלוג דתי-פוליטי עם האסלאם. ככל שניתן, עלינו לבשר לישמעאל את הבשורה של קיום לאומי אמוני בעולם הזה, שילוב של דין וחסד. בשורה זו נחוצה להם עוד יותר ממה שהיא נחוצה לנו. בסך הכל, למרות המתחים החברתיים העמוקים של מדינת ישראל, מדובר הרי במדינה מפותחת ומשגשגת. המדינות הערביות סביבנו, לעומת זאת, אינן מצליחות לכונן ריבונות ארצית תקינה ומשגשגת. נדרש אפוא להורות את הדרך לישמעאל בקיום חיים ארציים שאינם מבטלים את מידת החסד, את הקריאה הישמעאלית אל הא-ל.

כיום, אין לישמעאל ברכה בא-להיהם. הוא איננו איתם. אלהי המוות והרצח איננו א-להי אברהם. צורת חייהם העלובה, הנעה בין עוני מנוול לפאתוס המוות והשנאה הג'יהאדיסטי אינה קשורה לברכת אברהם. אולם, בשונה מעובדי האלילים שאותם מתאר התנ"ך, הכישלון שלהם נובע משגיאה בהבנת ברית הא-ל עם האדם. מדובר בשגיאה חמורה המובילה גם היא לרשע, אך כזה שניתן לתיקון. תיקון זה הוא המשימה שלנו: לקרוא בשם ה' ולהכריז על כך שברכת ה' עוברת ובאה דרך עם ישראל והיא תחול על כל מי שמצטרף אל קריאתו.

ללא המיזוג של ישראל, החסד של ישמעאל סותר את החיים. כל שיש לו בחייו הוא כניעה לכוח עליון ששיאה הוא המוות. לפיכך, אין להם כיום כל מוצא. האופציות הן התמערבות, שהורסת את התרבות והמסורת שלהם, או הקצנה אל המסכנות, השנאה והמוות. אך לנו, לישראל, יש את מפתח הזהב של איחוד החיים עם הא-להי, חיים של בניין ושמחה, של דין ורחמים. הם מכנים את הא-ל בשם "הרחמן", אך א-להי הרחמים שלהם הוא אדון יום הדין, כאמור בסורת התפילה הפותחת את הקוראן. הרחמים של א-להיהם רחוקים וזרים לעולם. גם רחמיו רחמי א-ל מרוחק ושרירותי. אך א-להינו רחום באמת, קרוב באמת, והחסד שלו אינו מכניע את האדם אלא בונה אותו, משתף עמו את מידת הדין.

העולם המערבי מתקשה להבין את השיג והשיח האסלאמיים. הם חלק ממסורת שיש בה נתק שאינו ניתן לגישור בין הא-להי לאנושי, בין השמיימי לארצי, בין הדתי לחילוני. הם אינם יכולים להבין את היחס האסלאמי לפוליטיקה. דווקא אנו, היהודים, יכולים לתפוס את החסר ולקרוא להם להצטרף לא-להי החיים מקור הברכה.

במאמרו "היהדות והאנושות" טוען מרטין בובר כי לוז הפוליטיקה היהודית הוא הטענה שהקרע הקיים בעולם בין הטוב לרע ובין הסדר לכאוס אינו "טבע הדברים" אלא תוצאה של כישלון האדם. לפיכך, היהודי מבשר את בשורת האחדות שבא-להים ותקוות הטוב שעמה כמקור רפואה למכה זו. לאחר שוב ישראל מן הגולה ועלייתם המחודשת על במת ההיסטוריה כעם בארצו, אנו נקראים להשפיע שוב על הפוליטיקה העולמית.

המערב מחזיק כיום בתביעת הדין החמורה, תביעת הזכות והצדק, ומסרב לתביעה רוחנית המתעלה מהחיים הפרטיקולרים של היחיד, והאסלאם מהווה תמונת היפוך של המערב ומבקש רק את הקרבת הכל על המזבח הא-להי. נקודת האיזון נמצא בידינו, בחיים יהודיים לאורך דורות רבים שבהם ניסינו למצוא את הדרך לחיים אנושיים מלאים המבטאים, בתוך אונשיותם, את נוכחות הא-ל. תפקידנו לדעת היטב את הסוד הזה עלינו, ואף ללמדו לאחרים.

Photo by Raimond Klavins on Unsplash

14 תגובות על “"ולישמעאל – שמעתיך": מלחמת הרעיונות עם האסלאם

  • מדהים, ר' אריה. מאמר פוקח עיניים

  • מרתק.
    שמעתי פעם מר"מ מישיבת הר המור, שגם האיסלאם והגם הנצרות אינם מסוגלים להכיל חיבור של שמים וארץ, כלומר שאיפה אמיתית שהאדם יהיה מחובר לאינסוף האלוקי.
    הנצרות התפשרה על האינסוף (האלוהים שלהם התגשם באדם), וגם התייאשה מתיקון האדם, ואילו האיסלאם אמנם קיבל על עצמו בהכנעה את האינסוף, אבל ניתק את האדם מהיכולת להגיע לאינסוף. הוא נשאר קטן, בלי יכולת להתרומם, ואפילו בגן עדן הגמול הוא גשמי (72 בתולות).
    מעניין אם הדברים הנ"ל עולים בקנה אחד עם הדברים כאן.

    • לא, זה לא נכון. יש לנו הרבה פסוקים בקוראן שמוכיחים את ההיפך מדבריך ומדברי הרב

  • מאמר המחדד את האמת כי המאבק הוא מאבק בין תפיסות עולם אמוניות, קרי, מלחמה בין דתית. ההבנה כי ״יוזם״ המלחמה היא הדת האיסלמית שאינה מוכנה לקבל שום דת אחרת לצידה חשובה והיא המפתח להבנת התהליכים העולמיים והאפשרות לנהל את הסכסוך הדתי הזה.
    עיקר המלחמה אינו בין האיסלם ליהדות אלא בין האיסלם לנצרות והדרך של האיסלם עוברת במלחמה בין האיסלם ליהדות (עיין בערך הדואלי שקיים באיסלם ליהדות ואיך בחדית׳ מפרשים עימות זה).
    חשוב מאוד לפרסם מאמרים כאלו.

  • תודה הרב אריה מאיר

  • מאמר חשוב ויפה, אך עם זאת הרעיונות המובאים בו אינם מבוססים כלל ,לא מתוך האיסלאם ולא מתוך היהדות,
    מלבד זאת המאמר פותח ברצון לבאר את שורשי המאבק בין יצחק לישמעאל, אך תוך כדי דיבור מביא אותנו למסקנה שהויכוח של ישמעאל הוא בעיקר כנגד המערב ובכך שתופס את ישראל כנציגת המערב בלב ארצות האיסלאם ובמה שאנחנו כן מייצגים את יצחק הוא נושא אלינו את עיניו, כך שאני מוצא את המאמר לקוי בסתירה מובהקת ותמוהה מה גם שהוא כולו השערה בעלמא ללא כל ביסוס כאמור, ובל נשכח שהאומה הערבית איננה מתחילה או מסתיימת בערביי עזה ובחמאס אלא כוללת בראש ובראשונה את סעודיה והמפרציות כך שצריך להעמיק קצת יותר מעבר לגבולנו הדרומי. ולהסביר דווקא את המשותף ביניהם למערב.

    • מי שמכיר טוב את האיסלם מבין שהניתוח של הרב אריה מאיר הוא אמיתי. האיסלם מכפיף את העולם הגשמי לאללה ולכן כל פעולה שהאדם עושה הוא מקדיש לאללה (וכך גם פותחת הסורה הראשונה של הקוראן). כל העולם המוסלמי בין הסוני ובין השיעי מושתת על אותו היסוד וכל המחלוקת ביניהם הוא על חלק מהפרשנות, או עד מתי ניתנה הפרשנות של מעשה מוחמד להתפרש ומתי ״נחתמה״ הפרשנות, ועל מי הוא הממשיך ה׳אמיתי׳ של מוחמד. עקרונות הדת אינן שונות בין שיעים לסונים, בין ערב הסעודית לאירן, שתיהן בזות לדת המערב (הנצרות) שמפרידה בין העולם הגשמי הפיזי לעולם המטאפיזי.

    • תגובתי איננה חלילה על מנת לקנטר, ואשמח אם יוכל הכותב הנכבד לבאר בתגובה את דבריו ביחס לסתירה הנראית.
      מחמת שבעצם העניין כיצד עלינו לגשת לסוגיה זו אני מסכים ומזדהה לחלוטין.

    • התשובה לסתירה שהצגת היא שהיהדות כשלעצמה נותנת מענה לאיסלאם בשונה מהנצרות שהיא התנגשות מוחלטת עם התביעות הישמעאליות אך אנו כיהודים לא בחרנו באופציה הזו ואנו בוחרים להיות חלק מהמערב במקום לתת לישמעאל תשובה שיכולה להתקבל בשפתו. אנו משברים בשפה בטחונית כי אין לנו שפה תיאולוגית ואמונית ראויה שיכולה להוות מענה לאיסלאם הרדיקלי ולתביעותיו. זהו לוז המאמר.
      תודה על התגובה המחכימה והמחדדת

  • מעניין אבל תאורתי וארטילאי, ספק אם יש לזה מימוש בעולם המעשה

    • התיאוריה ערטילאית רק כשהיא בעולם הרוח, אך הרעיונות מעשירים את האנושות וגורמים לה לבחור בכיוונים אחרים מאלו השטחיים והצפויים

  • פרשנות יפה ומשתלבת עם דברי חז"ל והסה"ק על תכלית העמים.
    בתחילה גם יצחק וגם ישמעאל חונכו על ברכי החסד המוחלט, שחלק ממנו הוא מסירות הנפש לא-ל כאידיאל מרכזי. וכפי שמובא בחז"ל הוויכוח ביניהם על ברית המילה שלדברי ישמעאל הוא עדיף, משום שלמרות היותו בן 13 הוא לא מחה כשהסירו ערלתו, כשיצחק עונה לו: 'אם יצווה הבורא לשוחטי אלך בשמחה'.
    אמנם, בזמן העקידה, למרות הסכמתו של יצחק, עוצר הקב"ה את אברהם מלעוקדו, ובזה הוא מבהיר להם ולכל צאצאיהם: מסירות נפש היא דרגה גבוהה מאד, אבל החיים עצמם כשהם מוקדשים לטוב, נחשבים הם למסירות נפש לא פחות . ואת כל החינוך הזה ישמעאל לא מקבל, והוא נותר עם החרב ופראיות האדם הנובעת מממד צר של תפיסת הקיום שכל כולה חסד ומסירות נפש ללא כל גבולות.

    מה שכן, לפי חז"ל, ה ישמעאלי הוא פרא אדם וכך הוא ישאר, ולא יעזור להסביר

  • הכותב מתייחס לעקידת יצחק כאל אירוע המוכר באסלם. אולם, האסלם מייחס את אירוע העקידה לישמעאל ולא ליצחק.

    • חשוב לדייק; הקוראן מספר על העקידה בלי איזכור השם והפרשנות מייחסת זאת לישמעאל, על כך אני רומז במאמר

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל