האם זו העת לשתוק?

בימים עברו, כאשר התרגשה ל"ע צרה על הציבור, נהוג היה להכריז על תענית ציבור, שמטרתה תשובה כללית וניסיון להבין מה זאת עשה ה' לנו. לצערנו הרב, נראה שכיום אין נכונות למהלך כזה. כל ישיבה וכל בית כנסת מתכנסים באופן פרטי ומדברים על המאורע, אבל הרעיון של פעולה כלל ציבורית של תשובה ובדיקת הדרכים אינו עולה על הדעת. אינני מדבר כאן על נשיאה באחריות במובן של מיצוי הדין עם הגורמים המנהליים האחראים לאירוע. זוהי סוגיה נפרדת וחשובה לא פחות. אני מדבר כאן דווקא על קבלת אחריות מהבחינה הרוחנית, דבר שהוא מיסודות היהדות והקהילתיות היהודית מאז ומקדם. בעקבות אירוע כה נורא, הנוגע בכל נימי הנפש היהודית והמעורר את השאלה "על מה עשה ה' ככה" –  האין הדבר מתבקש?

"וידום אהרן" היא הקלישאה הכי נפוצה בימים אלו. המקסימום שמוכנים לדבר עליו הוא חיזוק מקומי ברמה האישית, אבל בכל מה שנוגע לחשבון הנפש הציבורי, להתעוררות לתשובה ולזעקה, העמדה הרווחת היא שעלינו לסכור פינו

בעת הזאת, הדבר הדחוף ביותר, להבנתי, אינו להצביע על הלקח הספציפי שראוי להפיק מהאסון, אלא לעמוד בשער ולהכריז: הבה נפשפש במעשינו! הבה נקבע צום ובכי ומספד, ונעשה תשובה ציבורית באופן אמיתי, כן ונוקב.

דברים שאין השתיקה יפה להם

הציבור החרדי נחלק בימים אלה למספר קבוצות, כל אחת ודרך תגובתה שלה. להבנתי, רוב הקבוצות אינן מוכנות לעמוד ולהודות שהיתה כאן סטירת לחי אלוקית נוראה, וכי הקב"ה נתן אותה כדי שיקרה משהו וכדי שנתעורר וננהג אחרת משנהגנו עד היום.

אנחנו עומדים מול השתקה אלימה של היכולת לבקר וממילא גם לתקן. גם אנשים שיש להם רצון לזעוק חשים שזעקתם לא תישמע ושותקים. כך מתבצר כל אחד בפינתו האמונית והאידאולוגית ובגישת "איש באמונתו יחיה"

הדעה הקלוקלת ממש תאשים את המשטרה ואת המדינה, דבר שהוא עיוורון וכפיות טובה. הרי כל מי שפוקח את עיניו רואה שהאמת הפוכה. המשטרה הצילה ככל שיכלה, והאירוע התקיים כפי שהוא לא מחמת המשטרה ולא ברצונה, כידוע לכל. אולם' המחזיקים בדעה זו אינם פתוחים כלל לפשפוש במעשים ולחשבון נפש רוחני אמיתי, וכנראה לא אליהם מופנים הדברים כאן.

דעה אחרת, טובה יותר אבל בעלת ערך קלוש, היא כי צריך להתחזק בכל מה שהתאמצנו בו גם אתמול, ובעיקר להתחזק בהרחקת כל הליקויים שאנו רואים באחרים. מי שמקדיש את עיקר מרצו ללימוד תורה יאמר כי צריך להתחזק בלימוד תורה; מי ששולח את ילדיו ללימודי ליבה יאמר שצריך להתחזק בלימודי ליבה; מי שדעתו אינה נוחה מפלגנות יאמר שצריך להתחזק בריחוק ממחלוקת; מי שמקפיד שלא תיראה צללית אישה ברשות הרבים יאמר שיש להתחזק בצניעות; ומי שאינו מחזיק אפילו בסינון המהודר ביותר יאמר שצריך להתרחק מהאינטרנט. הצד השווה בין כל עמדות אלה הוא היותן ידועות ומבוססות עוד קודם: המחזיקים בהן התאמצו לקדם אותן גם טרם האסון. משום כך, גם אם מדובר במטרות חיוביות, רתימת האסון לצורך קידומן אינה באמת מועילה. מי שהאמין בדברים אלה אתמול ימשיך להאמין בהם מחר, ומי שלא האמין בהם, לא ישתכנע בחשיבותם. זוהי תוכחה שאינה נאמרת מתוך הקשבה אמיתית לסיטואציה, ולכן גם אין בה כוח שכנוע. לרוב דיבורים מסוג זה נשמעים כמו פזמון חוזר שחוק ונשכחים אחרי יום-יומיים.

הדעה השלישית, הרווחת והמושמעת ביותר בציבור בשעה זו, היא שזו העת לשתוק. "וידום אהרן" היא הקלישאה הכי נפוצה בימים אלו. המקסימום שמוכנים לדבר עליו הוא חיזוק מקומי ברמה האישית, אבל בכל מה שנוגע לחשבון הנפש הציבורי, להתעוררות לתשובה ולזעקה, העמדה הרווחת היא שעלינו לסכור פינו. נראה אף שהאוחזים בגישה זו סבורים כי השתיקה היא מעלה אמונית, וכי הם מחזיקים באיזו דרגה רוחנית גבוהה בכך שהם מבליגים ומחזיקים בתומתם למרות הקושי שמעורר אצלם האסון. כביכול הקב"ה הוא שצריך לתרץ את עצמו, מדוע הוא עשה לנו, הקדושים והטהורים, עוול זה. אך למרות זאת, על אף השאלות הקשות שלנו על הקב"ה, בגבורה עילאית אנו מוכנים לשתוק.

התורה מלמדת אותנו שכל דבר שקורה לנו מצריך פשפוש במעשינו, וכאן, מול סטירת לחי כה מצלצלת, פשוט נשתוק? האם דרך זו אינה מובילה להבנה שאין משמעות למה שה' עושה לנו, שהכל שרירותי ואין דין ואין דיין?

האמנם? התורה מלמדת אותנו שכל דבר שקורה לנו מצריך פשפוש במעשינו, וכאן, מול סטירת לחי כה מצלצלת, פשוט נשתוק? האם דרך זו אינה מובילה להבנה שאין משמעות למה שה' עושה לנו, שהכל שרירותי ואין דין ואין דיין? השבח במעלת השתיקה נאמר באשר לרגשות המרי למול הקב"ה ותורתו, כאשר לאחר שעשינו עם עצמנו חשבון נפש נוקב, עדיין איננו מוצאים סיבה מספקת לעונש כה חריף. במקרים של "צדיק ורע לו", במות בני אהרן, כתגובה לשאלה איזה חטא היה גדול וחמור כדי להביא על עם ה' שואה – בהקשרים אלו, כאשר כל החשבונות וכל התשובות נראים דלים למול גודל האסון, אז מגיעה התשובה "שתוק – כך עלה במחשבה לפני". אבל האם ניתן לומר זאת כאן? האם באמת טיהרנו לבנו ובדקנו שאנו במעלת בני אהרן, עד שלא יתכן שהקב"ה הביא אסון כזה עלינו כדי לעורר אותנו לתשובה על חטאינו?! האם אין זה נגד כל מה שהתורה מלמדת אותנו, שה' משגיח עלינו ושכל מאורע אמור להשפיע עלינו ולהורות לנו דרך, ובפרט בדבר כה נורא וכה פרדוכסלי מבחינה רוחנית? סבורני כי במקרה כזה השתיקה עצמה היא חטא חמור, מעין התעלמות ואטימות נוראה כלפי שמים. הרי הקב"ה מדבר אתנו כאן, ואנו מתעלמים. נכון שאיננו יודעים חשבונות שמים, אבל עדיין אנו מחויבים בדין וחשבון כלפי שמים.

אני חושב שחלק מהדיון בעקבות אירוע זה חייב להיות על עצם היכולת שלנו להשמיע קול תוכחה ציבורית. כיום נראה שהיכולת הזו מעוקרת. אם ננסה להשמיע קול זה, נמצא עצמנו מחוץ למחנה. מיד יאמרו עלינו שכל סיבת דברינו היא שאנחנו ליטאים או מודרניים או חסידים או ברסלבים. אין שום יכולת בכלל לחשוב על הרעיון של ביקורת אמיתית: הנחת היסוד היא שכל דעה שאדם משמיע היא בעצם אידאולוגיה. וכך, כולם מדברים על הצורך בביקורת פנימית, אבל אין כל יכולת להשמיע ביקורת פנימית.

אם אנחנו מעזים למתוח ביקורת ואיננו מיישרים קו עם האידאולוגיה של המחנה שלנו, מיד אומרים שאנו משתייכים למחנה אחר. כבר אין אפשרות שתוכחה כלשהי תתקבל, כי תמיד היא תואשם בפניות

במצב כזה, המטרות מסומנות מראש ומילותינו חסרות ערך. כל מה שנאמר יתפרש מיד כמשהו שמעיד עלינו ועל מה שאנו כבר ממילא. השומעים יכניסו אותנו למשבצת מוגדרת מראש, שאליה משתייך כל מי שמעז למתוח ביקורת ציבורית. אם אנחנו מהינים להביע ביקורת ואיננו מיישרים קו עם האידאולוגיה של המחנה שלנו, מיד אומרים שאנו משתייכים למחנה אחר. כבר אין אפשרות שתוכחה כלשהי תתקבל, כי תמיד היא תואשם בפניות. תמיד נאמר שההוא חשב כך כבר מלכתחילה, ועכשו הוא מצא הזדמנות לחבוט במי שחושב אחרת.

וכך, אנחנו עומדים מול השתקה אלימה של היכולת לבקר וממילא גם לתקן. גם אנשים שיש להם רצון לזעוק חשים שזעקתם לא תישמע ושותקים. כך מתבצר כל אחד בפינתו האמונית והאידאולוגית ובגישת "איש באמונתו יחיה". אין קול אמת ההולך ברחובות העיר וזועק: הבה נתכסה שקים ונשוב בתשובה, תשובה ציבורית, תשובה אמיתית; נבדוק היכן נהגנו לא נכון ברמה הציבורית. ואם לא די בחסרונו של קול כזה, דווקא הדעה הקלוקלת, המאשימה שוב את האחר בעזות מצח ועיוורון, תלתה כבר את מודעותיה על כל הרחובות. שהרי אם אתה מאשים את האחר, אתה הכי "משלנו". איש לא יטען חלילה כלפי העושה זאת שהוא משמיע "ביקורת מבחוץ". אין כל בעיה עם "ביקורת מבחוץ" אם היא מופנית כלפי מי שמחוצה לנו. יש בעיה רק אם "ביקורת מבחוץ" מופנית כלפינו.

לשוב אל ה' באמת

הבה נחשוב אפוא ברצינות ובבגרות למה עשה ה' לנו ככה. הבה נלמד מכך להבא, ולא נמתין חלילה לסטירה חמורה אף יותר. חשיבה זו חייבת להיות אמיתית וכנה, מתוך הסיטואציה; היא דורשת מאתנו הקשבה לדבר ה' כפי שהופיע כאן חי ורוטט, ולא הקשבה לקול הפלקטים שתלינו אתמול. אל לנו להקשיב למסר הידוע מראש, שלרוב אינו קשור למה שקרה ולא באמת נלמד מתוך מה שקרה, ובוודאי אין טעם להקשיב למה שהשני צריך לעשות. מה שקרה לא קרה אצל האחר, הוא קרה אצלנו, בתוכנו. יתרה מכך, הוא לא קרה בטיול בבין הזמנים: הוא קרה בשיא של דבקות, של עבודת ה'. הקב"ה שפך קיתון של רותחים על פנינו, על עבודת ה' שלנו. אסון כזה אינו קשור לבעיות ספציפיות שיש להתחזק בהן. הקב"ה סירב לעבודת ה' שלנו, ממש בבחינת "ולא אריח בריח ניחוחכם".

הקב"ה שפך קיתון של רותחים על פנינו, על עבודת ה' שלנו. אסון כזה אינו קשור לבעיות ספציפיות שיש להתחזק בהן. הקב"ה סירב לעבודת ה' שלנו, ממש בבחינת: "ולא אריח בריח ניחוחכם"

איני מנסה לומר כאן מסר ספציפי או עוד אחת מדעותי. אני מנסה רק לומר שעלינו להתעורר לא רק במליצה אלא באמת, שעלינו סוף סוף להתחיל להקשיב למה שהקב"ה אומר לנו כאן. הקשבה כזו דורשת קצת ריחוק מהציניות ומהחשבונות הרבים, גם מהחשבונות ה"קדושים". הקדושה, למרבה הצער, גם היא עלולה להזדהם בתוך סבך של אינטרסים ואינטריגות. הקשבה אמיתית אמורה להוביל אותנו לתשובה אמיתית – שבהכרח סודקת ולו במשהו את אזור הנוחות שלנו. וכן, יש גם אזור נוחות רוחני. האסון במירון דורש מאתנו יותר. הוא דורש הבנה חדשה באשר לחיינו ולעבודת ה' שלנו כציבור. אין דרך אחרת.

חשוב להדגיש: אין מדובר רק בביקורת ספציפית על מה שאירע, אלא בתשובה רוחנית עמוקה. בהקשר להפקת לקחים בנוגע לאירוע עצמו, כבר נשמעו קולות המצביעים על אינטרסים קהילתיים ואישיים שגרמו לכך. שלא בסתירה לקולות חשובים כאלו, להבנתי אין להסתפק בהם מבחינה רוחנית ויהודית. הפשפוש במעשים הוא רוחני באופיו. הוא מניח שלא רק התנאים המציאותיים הם הגורם לאסון, אלא יד ה' הדורשת תיקון אמיתי, וכי אסון זה הוא הוכחה לקיומה של בעיה עמוקה וכוללת. כשאסון כזה קורה בינינו, כשיהודים יראי שמים הורגים בשוגג יהודים אחרים, מה שאנו זקוקים לו הוא טיפול שורש ולא הרגעה מקומית.

מסקנות שישנו משהו ממשי במציאות הציבורית שלנו לא אסיק אני, אלא הציבור כולו עם מנהיגיו (בתקוה שיהיו כאלו בעלי אומץ), ואולי תהיה זו התשובה הציבורית הראשונה מאז שנות קדם. התנ"ך מספר לנו על מלכים אמיצים כחזקיהו או יאשיהו שהבינו שהעם זקוק לתשובת אמת, ועל כן אספו את כל העם וכרתו איתם יחד את ברית סיני מחדש. לא היה זה רק אירוע סמלי: באותם דורות נפל דבר שהצריך לחדש את הקריאה בתורה, את המובן שהדברים קיבלו. התורה פונה אלינו במילים; מילים הן מילים, והן עלולות להפסיק להשפיע עלינו, ואז נסטה מהדרך עד שנאבד את הכיוון. באבדן דרך כזה, יש לקחת את כל עם ישראל, לקרוא מחדש את הכתוב בתורה, ולנסות לקבל מחדש את דברי ה' כנאמרים מחדש עכשו. עלינו לעיין בהם כמו בפעם הראשונה, ולהבין מה הם אומרים לנו ואיפה טעינו.

האם נוכל לעשות ולו זכר למעמד כזה היום? אם אפילו ננסה, והיה זה שכרנו. עצם הניסיון יעורר קול חדש, ויפרוץ את מחסומי התשובה הציבורית העומדים בפנינו. אולי אז, נזכה סוף סוף שביקורת ותוכחה אמיתיים ימצאו מקום כלשהו במציאות הצינית כל כך שאנו חיים בה.

Photo by kazuend on Unsplash