חיים מאושרים ללא אינטרנט וסרטים?

"חיים מאושרים רק בלי אינטרנט וסרטים," כך מכריזים הסטיקרים. קשה להוכיח מדעית מהם חיים מאושרים, ואין אפוא דרך טובה להתעמת עם קביעת הסלוגן. עם זאת, כיוון שרוב העולם חפץ באושר, נראה שדעת הרוב אינה מסכימה עם המשפט הנחרץ. העולם כולו, ובתוכו חלקים לא קטנים מתוך הציבור החרדי, בוחר באינטרנט (גם מסונן) ובסרטים (במינון משתנה). הסטיקרים נובחים והשיירה עוברת.

בתור אברך צעיר (ותמים), אני זוכר את עצמי, בדיון עם החברותא דאז, מתבטא בתמיהה על תופעת ה'בטלה': וכי מה כבר יש לעשות בבית חוץ מללמוד? משהגיח המחשב הנייד לתוך חיינו ועשה את דרכו לביתם של בני תורה רבים, באה השאלה על פתרונה. כיום התהפכו הדברים, עד שנדמה כי רק מיעוט מתוך הציבור החרדי מדיר את עצמו לגמרי מצפייה בסרטים. השאר, כל אחד במינון וברמה שהוא קובע לעצמו, צופה גם צופה: יש הצופים רק בקולנוע חרדי, וישנם הצופים גם ביצירות קולנועיות, הנקיות שביניהן, שמקורן זר.

חדירת המחשב הנייד לתוך בתים חרדיים – בין לצרכים תורניים, בין לצרכים יומיומיים ובין לצרכי עבודה – שינתה לחלוטין את כללי המשחק ואת כללי המלחמה. במקום מאבק חזיתי והכרעה טוטאלית, יש חתירה להכלה ולצמצום נזקים. בתנאים החדשים, זה המקסימום שניתן לשאוף אליו

בעבר היה המצב שונה. מלחמת קברניטי הציבור נגד מכשיר הטלוויזיה הסתיימה לפני כמה עשורים בניצחון מוחץ: בעלי האנטנות הוקעו, והיעדרו של מכשיר הטלוויזיה הפך להיות הסמל המזהה של הבית החרדי. אולם, המאה ה-21 בישרה כי מדובר בניצחון זמני בלבד. חדירת המחשב הנייד לתוך בתים חרדיים – בין לצרכים תורניים, בין לצרכים יומיומיים ובין לצרכי עבודה – שינתה לחלוטין את כללי המשחק ואת כללי המלחמה. במקום מאבק חזיתי והכרעה טוטאלית, יש חתירה להכלה ולצמצום נזקים. בתנאים החדשים, זה המקסימום שניתן לשאוף אליו.

כיצד ניתן להתמודד עם המציאות החדשה? כיצד ראוי להגיב למצב שלצד המסרים של החינוך החרדי המקובל חודרים לתוך עולמו של הצעיר החרדי מסרים זרים, סמויים וגלויים, ממקורות נטולי קשר לערכי היהדות ולדרך התורה? לעת עתה, גישת מוסדות החינוך במחננו היא התעלמות מוחלטת. לעת רצון ישחררו איש או אשת צוות חצי קריצה, לאותת שהם ערים לעובדה שתלמידים צופים בתכנים זרים, אך בוחרים במודע להתעלם מכך. אין לזלזל בגישה הזו, המבקשת לשמור על "פרהסיה נקיה" והדואגת לטהרת הנפש של המקפידים שלא להיחשף לחומרים הוליוודיים. אולם, בשלב מסוים נעשית השתיקה רועמת ומזיקה יותר מהדיבור. אין לי אמת מידה להכריע מתי הוא מגיע והאם הוא כבר כאן, אולם שאלתי אינה מתייחסת למוסדות הלימוד, אלא לנו, האנשים הפרטיים – הורים, בוגרים, צעירים. אם לא אנו, אז צאצאינו צופים בסרטים, וזוהי עובדה שלא ניתן להכחיש. איך מתמודדים אתה?

בהינתן גודל האתגר, שעד לאחרונה לא זכה להתייחסות רצינית כלשהי, שמחתי לראות על במת "צריך עיון" את מאמרו של אליהו לוי, שעסק בסדרת "שטיסל" המצליחה וביחס הראוי לקולנוע בכלל. הגיע הזמן. במאמרו פותח לוי בהערה כללית על הקולנוע, שהוא מבסס על דברי סוקרטס המאשימים את התיאטרון ב"חיקוי" שיש בו פגם מהותי. משם הוא ממשיך לעיסוק ספציפי בסדרה "שטיסל" ובסכנה הגלומה בה לחברה החרדית – אבדן מעלת ה"חד-פעמיות" בעקבות הצפייה בה. אף אני אלך בדרכו. באשר לסוקרטס, אבקש לשפוך אור על עמדתו מתוך "משל המערה" הידוע, ובעקבות זאת לדון במידת הפגם הקיים בקולנוע של היום. משם אעבור לעסוק באתגרים הפנימיים שלנו מול הקולנוע, שהם העניין שלשמו התכנסנו. לבסוף, אבהיר מדוע "שטיסל", בסופו של דבר, טובה ליהודים.

הקולנוע ומשל המערה

המחשבה על קולנוע – צפייה בדמויות מרקדות על מסך – מחזירה אותנו אל "משל המערה" הידוע של אפלטון. להזכיר, המשל מעניק לקורא דימוי קודר של בערות בתאור קבוצת אסירים שנכלאו מגיל רך במערה חשוכה, מרותקים בשלשלאות ברזל וללא אפשרות להסיר את מבטם מכותל המערה. מאחורי האסירים חומה, ומאחוריה בוערת מדורה שאינה נכבית לעולם, המאירה את הקיר שעליו צופים האסירים. בין האש לחומה חולפים אנשים הנושאים עצמים בצורות שונות, ואלו (הנישאים מעל גובה החומה) מטילים צללים על הקיר הנצפה. האסירים אף שומעים את הדי הקולות של העוברים, וסבורים אפוא שמה שמוצג להם בקיר הוא המציאות עצמה. חיי האסירים סובבים סביב הצללים וקולותיהם. אלה הופכים להיות כל עולמם, ובהתאם לכך הם מפתחים תרבות, פרשנות ותיאוריות שונות.

בוורסיה מודרנית של אסירי המערה, אנו כולאים את עצמנו מול מסך, וחיים במציאות מדומה פרי דמיונו של במאי. הכניסה לאולם הקולנוע (שכיום נמצא בכל בית) היא מעשה כניעה, הפיכה של עצמנו ל"חומר ביד היוצר" – אחרים משחקים ברגשותינו ומעצבים את תודעתנו

המשך המשל חשוב לנו פחות, אך עדיין ראוי להזכירו. אחד האסירים מצליח להשתחרר ולצאת מן המערה, שם הוא מגלה (לאחר לא מעט תלאות) את אור היום ואת המציאות שמחוץ למערה. מכיון שלמד להבחין בין עצמים לבין צלליהם, הוא חוזר למערה על מנת לשחרר את חבריו ו'לגלות להם את האור' – אך נסיונותיו עולים בתוהו. בחזרתו אל האפלה הוא אינו מסוגל לראות מאומה, מאחר שעיניו התרגלו לאור השמש ואינן יכולות עוד לראות בחשיכה. האסירים לועגים לו וטוענים שהוא התעוור. הם מבטלים בזלזול את דבריו על העולם שמחוץ למערה, ומחליטים שאם מישהו ינסה לשחרר אותם מכבליהם ולהוציא אותם מהמערה, הם ירצחו אותו כדי לא להתעוור בעצמם. הסוף, כסופו המר של סוקרטס עצמו, אינו 'סוף טוב'.

יש לראות במאבק של סוקרטס בתיאטרון, שציטט לוי מתוך הספר העשירי של "המדינה", הרחבה של משל המערה.[1] סוקרטס מציין את "המלחמה העתיקה" בין המשוררים לבין הפילוסופים, ומעניק לה מסגור של מאבק בין אור לחושך, בין חכמה לבערות. לדבריו, המשוררים אינם שואפים לחיי דעת, לחיים רפלקטיביים. הגיבורים שלהם הם אנשי המעשה, לוחמים ואנשי חיל, ולכן תאורם את המציאות הוא חיקוי חלקי ולקוי – שכן המשוררים עצמם אינם מכירים את אומנות הלוחמה. קולות המשוררים מקבילים, בעיני סוקרטס, לקולות המהדהדים מקיר המערה, המעניקים לשומע תמונה חד-ממדית ומעוותת של המציאות. מנגד, הפילוסוף עוסק בפעולה רפלקטיבית המתארת את המציאות על רבדיה. כמו המשורר, גם הוא אינו מכיר את אומנות הלוחמה, אך אין בכך פגם, שכן דיבורו נמצא 'מעל' המציאות ולא 'מתחת' לה. כמו האסיר שיצא מן המערה הוא מזמין את שומעיו, תוך סיכון עצמי שסוקרטס עתיד לחוות על בשרו, לראות אף הם את האור כי טוב.

הוויכוח העיקרי בין סוקרטס לבין המשוררים הוא על סוג החינוך הראוי לדור הבא, או על זהות המחנך הראוי: המשורר בעל הרגש או הפילוסוף בעל התבונה? האהבה, דוגמא לרגש עוצמתי – אהבת הרע, אהבת כלולות, אהבת המולדת ולהבדיל אהבת ה' – היא מניע לעשייה נלהבת. ואולם, הצד השני שלה הוא "אהבה מקלקלת את השורה" (בראשית רבה נה). עוצמת המניע אמנם גורמת לנו לפעול, אך תוך סטייה משורת הדין, מטהרת התבונה. סוקרטס מצדד באופן נחרץ בחינוך התבוני. הוא סבור כי חינוך באמצעות התפעלות הרגש עלול להוביל את האדם ואת החברה לפי פחת, וכדי להינצל מכך אין מנוס מגירוש המשוררים מהמדינה הטובה, ומחינוך הנוער על ידי הפילוסופים ולאור התבונה.

ביקורתו של סוקרטס נגד החינוך הרגשי מזכירה את דברי הרמב"ם בנושא ה"היפעלות". הרמב"ם (מורה נבוכים ח"א, פרק נה) מזהיר אותנו פן נייחס להקב"ה צד של היפעלות. אין לומר שהקב"ה פועל מתוך רחמים או מתוך כעס, מתוך אהבה או מתוך שנאה, שכן לא ייתכן שאחרים יפעלו עליו ויעשו אותו ל"נפעל". לדעת הרמב"ם, ניתן רק לומר שהקב"ה פועל בצורה המזכירה במונחים אנושיים פעולה של רחמים, אך הוא עצמו אינו שותף לרגש האנושי שאנחנו מכירים. על אותו המשקל, הרמב"ם אף מזהיר את האדם, ובפרט את מנהיגי החברה, שאין לקבל הכרעות מתוך מצבי היפעלות: "כל היפעלות היא רעה" (שם, פרק נד). כמו הקב"ה, אף מנהיג אנושי ראוי לו להימנע מפעולות הנובעות "מרוך וחמלה והיפעלות" או מרגשות אחרים כמו כעס ושנאה, ולפעול אך "כפי מה שייראה לו מן הדין".

האדם השלם אצל הרמב"ם הוא האדם המושל על יצריו, על רגשותיו ועל תאוותיו הגופניות (שהרמב"ם מגנה בחריפות), "וישים תכליתו תכלית האדם באשר הוא אדם, והוא ציור המושכלות לא זולתן" (שם, חלק ג, פרק ח). חייהם של אסירי המערה, שתפיסת עולמם, דעותיהם ורגשותיהם, מעוצבים על ידי אחרים, הם דוגמא קיצונית של חיי היפעלות. הרמב"ם מדמה חיים אלה לחיי עבד – צורת אדם שהסבילות מגדירה אותה. לשון אחרת: הם דומים לחומר, שאצל הרמב"ם הוא המקור והשורש לכל חיסרון (שם), הנשלט על ידי צורתם של אחרים.

זו גם הביקורת שיש להפנות כלפי הקולנוע. בוורסיה מודרנית של אסירי המערה, אנו כולאים את עצמנו מול מסך, וחיים במציאות מדומה פרי דמיונו של במאי. הכניסה לאולם הקולנוע (שכיום נמצא בכל בית) היא מעשה כניעה, הפיכה של עצמנו ל"חומר ביד היוצר" של אחרים – הם משחקים ברגשותינו ומעצבים את תודעתנו. מסיבה דומה התנגד הרמב"ם לשמיעת מוסיקה (פאר הדור, סימן קמג); הדברים קל וחומר ביחס לעוצמות של הקולנוע.

סכנות החינוך החדש

המאבק בין הפילוסופים למשוררים הוא אפוא תחרות בין מרכז הרגש ומרכז התבונה: מי עומד בראש ועל מי מוטל תפקיד החינוך של הדור הבא? בעימות בין הצדדים, אין ספק שיד המשוררים – ובגרסה החדשה של היום, יד הבמאים – על העליונה. "פוליטיקה," אמר אנדרו ברייטברט, "היא במורד הזרם מתרבות" – השינויים הגדולים מתחילים בתרבות, והשדה התרבותי העוצמתי ביותר בימינו הוא הקולנוע. לעליונות זו יש השלכות מכריעות עבורנו. הקולנוע מעצב את הערכים של החברה המערבית כיום, ולצופים רבים זה קורה מבלי משים.

תובנה זו עומדת בבסיסה של ביקורת הקולנוע, הנשמעת משני צדי המפה הפוליטית. משמאל, קבוצות כמו "אסכולת פרנקפורט" ותלמידיה ראו בקולנוע אמצעי שימור ההגמוניה הכלכלית ודיכוי החריג;[2] ומימין, קבוצות שמרניות הזהירו את הציבור מפני השפעת הקולנוע על תרבות הצריכה, מפני החפצה גורפת (commodification), וכן מפני אינדוקטרינציה קולקטיבית לתפיסות מזיקות ביחס לאהבה ומיניות, אלימות, קשרי משפחה ועוד. אלו ואלו הסכימו שהשפעת הקולנוע מכריעה.

כיום, מסרים מגיעים אלינו מהוליווד ולא מגורמים מדיניים, והם עוסקים באהבה אישית ולא בשנאה לאומית – אך מבחינה דתית נדמה שהם מאתגרים אותנו יותר מאי פעם. כדברי ג'יימס וולקוט, מבקר תרבות ותיק, סרטים של היום רוויים ב"תרבות פּוֹפּ ליברלית, בעצלות מוסרית, בהומניות חילונית זחוחה על קביים, בהשמצת הא-ל והעם, בדמוניזציה של קפיטליזם, ובאלילות של אוֹפְרָה [וינפרי]"

קולנוע אינו כמובן "כולו רע". יש בו צדדים טובים ומועילים. אחד מהם, שכבר הוזכר במאמר של לוי, הוא יכולתו להעביר ביקורת נוקבת, עוצמתית ויעילה, על תופעות חברתיות הדורשות תיקון. אכן, חיקוי של המציאות או צדדים מתוכה יכול להביא את הצופים להרהר על המציאות המוכרת להם – על נושאים חברתיים ופוליטיים, על הורות וזוגיות ויחסי אנוש, על אמונה דתית ועל עולם של רעיונות – ועל ההבדלים בין המופיע על המסך לבין הגרסה האמיתית. יש גם סרטים המכוונים את עוצמת המדיום הקולנועי לעורר את הצופה לחשיבה, להרהור בדילמות מוסריות ולערעור על תפיסות מקובלות. סרטים יכולים לרגש אותנו ולהעניק השראה. וכדברי ג'ק ניקולסון (שחקן נודע), "הם נותנים לנו תקוות וגם טראומות; הם לוקחים אותנו למקומות שמעולם לא ביקרנו בהם, ולו לכמה רגעים, ומאפשרים לנו לברוח כשאנו זקוקים לכך."

אבל דווקא הצדדים היפים יותר של הקולנוע הם הגורמים לנו להוריד את המגן ולספוג את המסרים, הן הגלויים והן (ובעיקר) את הסמויים. בעבר היה הקולנוע הרשמי של מדינות שונות מכונת תעמולה רבת עוצמה – גרמניה הנאצית היא כמובן הדוגמא האולטימטיבית לכך. כיום, מסרים מגיעים אלינו מהוליווד ולא מגורמים מדיניים, והם עוסקים באהבה אישית ולא בשנאה לאומית – אך מבחינה דתית נדמה שהם מאתגרים אותנו יותר מאי פעם. כדברי ג'יימס וולקוט, מבקר תרבות ותיק, סרטים של היום רוויים ב"תרבות פּוֹפּ ליברלית, בעצלות מוסרית, בהומניות חילונית זחוחה על קביים, בהשמצת הא-ל והעם, בדמוניזציה של קפיטליזם, ובאלילות של אוֹפְרָה [וינפרי]". אם אלה הם תכני החינוך, מומלץ בחום להיעדר מבית הספר.

נקודה זו ראויה להבהרה. אינני סבור, כפי שנטען לעתים בוויכוחים על קולנוע, שמי שנחשף למעשה רצח עלול להפוך לרוצח. אך כפי שציין דוד תומסון (מגדולי מבקרי הקולנוע ומחבר של למעלה מעשרים ספרים בנושא), ההזדהות שלנו עם רוצח, לצד עצם החשיפה אל המעשה, עלולה להקהות את עוצמת הסלידה ממנו: "במשך מאה שנה, סרטים המסו הרבה מההתנגדות שלנו לרצח."[3] ואם כך הדבר ביחס לרצח, הדברים קל וחומר ביחס למעשים קיצוניים פחות כמו גנבה ורמאות, בגידה בבת זוג או חילול שבת.

עבור האדם החרדי יש גם נקודה נוספת, והיא החשיפה עצמה: חשיפה למגוון אנושי עצום של דתות, תפיסות, אורחות חיים ועוד. ההתמודדות של הציבור החרדי עם איומי העולם המודרני מושתתת על עקרון ההתבדלות – הגבהת החומות בניסיון לשמר את טהרת פך השמן. מערכת החינוך החרדית אינה מעוניינת אפוא לחנך לבחירה אוטונומית בין אופציות מתחרות של החיים הטובים; מבחינתה יש אופציה לגיטימית אחת בלבד: "האופציה הנכונה". כך, למשל, התבטא הרב מבריסק בסוגיה מקבילה:

כאשר נשאל פעם על ידי רבי יהושע יגל שליט"א מהי דעתו על לימוד המקצוע "מחשבת ישראל", שאל אותו מרן זצ"ל: מה זה? וכשהסביר לו הרב יגל כי בשיעורים הללו מלמדים את התלמידים את השיטות השונות בהשקפה היהודית, אמר, כי אסור ללמד לצעירים כמה שיטות, תוך הבהרת כל שיטה במה היא חלוקה מהאחרות, אלא יש ללמדם את ההשקפה הנכונה בלבד.[4]

אם כך הדבר בנוגע לשיטות שונות של גדולי הדורות, הדברים קל וחומר בנוגע לאורחות חיים החורגים מגבולות החרדיות בפרט ומדת ישראל בכלל. תרבות קולנוע אינה בהכרח שוללת את חיי הדת, אך היא רואה בהם לכל היותר אופציה אחת מבין מגוון עשיר של אופציות לגיטימיות. זוהי תפיסה המנוגדת לחלוטין לחינוך החרדי. חבר סיפר לי על טלטלה דתית שחווה אחר צפייה בסרט על משפחה נוצרית אדוקה שבנם ניצל ב"נס רפואי" בעקבות תפילות ואמונה. העובדה ש"לא רק אצלנו יש דברים כאלה" לא נתנה לו מנוחה.

כיצד להתמודד עם השפעת הסרטים

כיצד ניתן אפוא להתמודד עם הקולנוע? תשובת הסטיקר המצוטט לעיל – "בלי אינטרנט וסרטים" – היא דרך אחת, ראויה בהחלט. ואולם, המציאות של צפייה בסרטים בעולם החרדי – כלומר, בחלקים לא קטנים מתוכו – קיימת גם קיימת, ולא נראה שהמגמה עומדת להתהפך. אם כן, עבור אלו שאינם חיים בעולמה של הסיסמא, עלינו לחשוב על דרכי התמודדות עם המצב הקיים, גם אם הוא אינו אידאלי.

התשובה לאתגר מחזירה אותנו לדברי הרמב"ם על גנאי ההיפעלות. צפייה בסרט יכולה לחשוף את הצופה לתכנים לא ראויים ולמסרים לא רצויים, אך בה במידה היא יכולה להיות לו מקור השראה וחשיבה. ההבדל אינו בהכרח בבחירת הסרט הנכון – אף ששם הסיפור מתחיל, ומובן מאליו שנדרשת בחירה משכילה – אלא אף באופן שבו אנחנו צופים: צפייה אקטיבית או צפייה פאסיבית. צפייה פאסיבית היא האופן השגור לצפות בסרטים: הצופה סופג את תוכנם אל קרבו, ומניח לבמאי לשחק ברגשותיו כרצונו. צפייה אקטיבית, לעומת זאת, מפעילה חשיבה ביקורתית. היא חוקרת את האופן שבו בחר הבמאי להציג את הסיפור על המסך. צפייה אקטיבית אינה מניחה לבמאי להאכיל אותנו בכפית, אלא רואה בסרט חומר המאתגר את המחשבה, בדיוק כמו ספר עיוני טוב או הרצאה נוקבת.

הצפייה הפאסיבית הופכת את הצופה לאיש המערה, לחומר ביד היוצר של הבמאי. איבוד השליטה עשוי להעניק לו תחושת ביטחון, אך מותיר אותו שבוי בידיו של הבמאי. הצפייה האקטיבית הופכת את היוצרות: הסרט הוא חומר ביד הצופה. הוא המעניק לו צורה

במילים אחרות, בכל הנוגע לתכנים תרבותיים בכלל, ולסרטים בפרט, האדם נדרש להיות ביקורתי פעמיים. פעם אחת לגבי התכנים שהוא מאפשר להזרים לתוך סלון ביתו, שלעתים נכנסים ללא תשומת לב וללא פיקוח אפקטיבי, ופעם שנייה ביחס לאופן הצריכה. הפאסיביות הופכת את הצופה לאיש המערה, לחומר ביד היוצר של הבמאי. איבוד השליטה אולי ערב לנו, אך מותיר אותנו שבויים בידיו של הבמאי. הצפייה האקטיבית הופכת את היוצרות: לא כל תוכן נכנס הביתה, ומה שנכנס הוא חומר ביד הצופה. הוא המעניק לו צורה. הוא שואל את עצמו: מה המסר המועבר בסרט? אילו רגשות הוא מציף? אילו ערכים הוא מדגיש? האם מתעוררות דילמות מוסריות, ומה פתרונן? ואיך כל זה ועוד רלוונטי לחיי? כך, במקום להיות שבוי בידי הסרט, יכולה הצפייה לחדד את תפיסת המציאות של הצופה ולהעניק לו תובנות על מגוון צדדים בחייו המוקרנים על המסך.

אני מודע לכך שלא כולנו הולכים להפוך בן לילה למבקרי קולנוע; מי שצופה בסרט רוצה ליהנות ממנו, ולא למתוח עליו ביקורת ולחשוף את מניעיו הנסתרים של הבמאי. ואולם, כוונתי לגישה כללית יותר, לצפייה מודעת מול צפייה לא מודעת, לתנועה פנימית של צופה המתנגדת לעיצוב חיצוני. תנועה פנימית זו דורשת חינוך, הדרכה והכנה – והיא ההופכת את הצפייה מפאסיבית לאקטיבית. אדם הניגש למדיום הקולנועי בצורה אקטיבית – הן בבחירת התוכן הראוי, והן באופי הצפייה עצמה – מציל את עצמו מירידה למערת הסבילות, ומבלי משים אף מצמצם את ההשפעה של מסרים גלויים או סמויים השזורים בסרט. הרבי מחב"ד נהג לצטט לשלוחיו שחששו מהשפעת הרחוב את דברי הגמרא: "איידי דטריד למפלט לא בלעי" (חולין ח, ב) – אם אתה עסוק בהשפעה, אתה לא תהיה מושפע. אף כאן, כמובן בהתאמה, המפתח מונח בהלך הרוח, בתנועה הפנימית של הצופה.

לא מדובר בפתרון מושלם המונע לחלוטין את הפגמים המנויים לעיל; כאמור, האדם החרדי חייב זהירות משנה, שכן קולנוע הוא עבורו אתגר מיוחד. אך אין אנו עוסקים כאן באידאל, אלא במציאות. במציאות אין שלמות, ועלינו לחתור לרע במיעוטו, ולמצוא בו את נקודת האור.

החוויה החד-פעמית

פרט לביקורתו של סוקרטס, העלה לוי נקודה נוספת לחובתו של הקולנוע – אבדן האינטימיות. הצפייה בסצנות המתארות יחסים אינטימיים בסדרה "שטיסל" גרמה ללוי אי נוחות, והוא רואה בה וביצירות הדומות לה תופעה בעלת פוטנציאל הרסני. הוא מזכיר בדבריו סצנת קולנוע של פגישת שידוך, וחוזה שחורות לתלמידת הסמינר בת ה-19 הצופה בה: "כאשר היא תגיע לפגישה אמיתית, היא עשויה לפתע להסיט בביישנות את מבטה, כמו השחקנית בטלוויזיה, או אולי לספר על איזו התנהגות חריגה שלה כפי שעשתה שירה בספרה על טיולים ליליים ביער רמות." לוי פוחד מאבדן החוויה החד-פעמית, היחידאית; הוא חושש "מחילול האינטימיות החרדית", מחשיפתה וממילא מביטולו של המסתורין שלה, מזיהום "פך השמן הטהור". עדיף לאדם החרדי לצפות בדמויות חילוניות, הרחוקות מעולמו הפנימי, שלא ישפיעו על חוויותיו; דווקא הצפייה בחרדים עשויה להזיק יותר.

גם אם מדובר ב"אופרת סבון" סטנדרטית בעלילה ובתמות שלה, דוגמת הסדרה "שטיסל", העובדה שמדובר במשפחה חרדית ובניסיון ליצור דמויות ריאליות מכריחה את הצופה החרדי לחשוב על עצמו, על סביבתו ועל עולמו, ולתהות עד כמה הוא מכיר דמויות המתמודדות עם דילמות מקבילות, ושמא יש בכך משהו שראוי ללמוד ממנו לחייו הוא

אינני מסכים עם דברים אלו. כשמדובר בצפייה אקטיבית, המחפשת לגזור משמעות ותובנות מתוך היצירה הקולנועית, נדמה שיש דווקא יתרון בצפייה בדמויות חרדיות. מטבע הדברים, לצופה החרדי יש הזדהות קרובה יותר עם דמויות אלו ועם הסיטואציות שלתוכן הן נקלעות, והצפייה שלו תהיה אפוא מעורבת יותר, מבחינה יותר ואקטיבית יותר. גם אם מדובר ב"אופרת סבון" סטנדרטית בעלילה ובתמות שלה, דוגמת הסדרה "שטיסל", העובדה שמדובר במשפחה חרדית ובניסיון ליצור דמויות ריאליות מכריחה את הצופה החרדי לחשוב על עצמו, על סביבתו ועל עולמו, ולתהות עד כמה הוא מכיר דמויות המתמודדות עם דילמות מקבילות, ושמא יש בכך משהו שראוי ללמוד ממנו לחייו הוא. הן מבחינת אופי התכנים והן מבחינת אופן הצפייה, עדיפה אפוא הצפייה בתכנים מתוך הסביבה הקרובה; האופציות המתחרות עשויות ללקות בשניים: להיות נעדרות צניעות, ולעודד צפייה פאסיבית.

באשר לבעיה שמעלה לוי – איבוד החד-פעמיות, זיהום פך השמן הטהור – נראה לי שנדרשות שעות צפייה רבות כדי שאדם יחיה את חייהם של אחרים ויאבד את תחושת הבלעדיות של חוויותיו האישיות. אני מקווה שבכל הנוגע לאדם החרדי, החשש הוא רחוק. אך יתכן גם שהחשש הוא הפוך. כל אדם גדל לתוך סביבה ותרבות מסוימות, בעלות נורמות חברתיות מקובלות של אסתטיקה, של כבוד, של ערכים, של סגנון דיבור, של קולינריה ואף של אינטימיות. וטוב שכך. קונבנציות חברתיות מעניקות לנו סדר, ובלעדיהן אין לחברה האנושית יכולת לתפקד. נורמות מקובלות מכוונות את ההנהגות שלנו, מעניקות סדר וצפיות ליחסים חברתיים ומאפשרות לנו להבין ולפענח את מעשי הזולת. היעדרן היה מחייב אותנו להשקיע מאמצים עצומים בחלק הצורני של ההתנהלות היומיומית, ומונע מאתנו את היכולת להתמקד בתוכן: ברגש, בתחושה, ביחס, בכוונה.

עיקרון זה נכון בכל תחומי החיים. הוא נכון ביחס לסעודות שאנו אוכלים, סדר המנות – ראשונה, עיקרית ואחרונה – מאפשר לנו להתמקד בתוכן, בלי לחשב את הצורה כל פעם מחדש. להבדיל, הוא תקף גם ביחס לסדרי התפילות שתיקנו חז"ל, ואפילו למילות התפילה שנקבעו עבורנו – הוא מאפשר לנו את החופש להתמקד בכוונה, בקשר עם הקב"ה, ברצון. והוא חשוב גם ביחסים שלנו עם הזולת, אפילו האינטימיים. הקודים החברתיים, אם בלחיצת יד עסקית ואם בנסיבות פרטיות יותר, שומרים עלינו מהמבוכה של הבלתי נודע. הם מאפשרים לנו לצלוח את הצורה ולהתמקד בתוכן.

סביר להניח שבחורה חרדית מעולם לא שוחחה שיחת מרעים עם בחור. אם אין לה אחים בגילים הרלוונטיים, היא עשויה להגיע לפגישת השידוכים הראשונה בלי להכיר צורת בחור מהי: כיצד 'נראים' בחורים, כיצד הם מתלבשים, כיצד הם משוחחים, כיצד מתנהלת פגישה אתם. מצב כזה, שלוי מייחס לו את הקסם של מפגש חד-פעמי, עשוי להיות דווקא מלחיץ ומאיים. רבים כמובן יסתדרו היטב, אך עבור אחרים העדר הקונבנציות עלול לגרום לפגישה הראשונה להיות מביכה. באשר לימי השבע ברכות, זו אחת הסיבות שחתנים וכלות מזדקקים לשירותם של מדריכי חתנים וכלות: הם מלמדים אותם את הקודים הנחוצים. במינון הראוי והמתאים, הקונבנציות החברתיות, שאת חלקן ניתן ללמוד מתוך דמויות המופיעות על המסך – דמויות שלנו, כאמור, דמויות מבפנים – אינן עושקות מאתנו את החד-פעמיות של החוויה; הן דווקא מאפשרות אותה.

זו אמנם אינה סיבה לעודד את הצפייה ב"שטיסל", אך גם לא סיבה לשלול אותה.

"שטיסל" – טובה ליהודים

לסיום, אבקש להוסיף מילה טובה על הסדרה המדוברת. הסדרה "שטיסל" יוצאת דופן בכך שהיא מביאה למסך דמויות חרדיות סימפטיות, אנושיות ומורכבות, שקל להזדהות אתן וקל לאהוב אותן. לאחר עשורים של דה-הומניזציה של הציבור החרדי על ידי גורמי תקשורת בישראל, "שטיסל" מייצגת נקודת שיא של עידן שבו האדם החרדי מוצג כאדם – ייחודי אמנם, בעל ערכים שונים ואורחות חיים אקסצנטריים משהו, אבל אדם. יהודי.

"שטיסל" חוטאת אולי לערך האמת. מדובר בחיקוי לא מושלם, שאינו יכול להיות ייצוג הולם של המציאות. אך מגיע לה קרדיט על כך שהיא אינה קורצת לפנטזיה החילונית שחרדים חיים בגטו ורק שואפים לברוח ממנו, ואף אינה מצטרפת לנרטיב השקרי שהחיפוש אחר אהבה כרוך בוויתור על אמונה דתית. ואולם, תרומתה העיקרית אינה למידת ה"אמת", אלא למידת ה"שלום". דווקא בתקופת הקורונה, זמן שכה מדגיש את ההבדלים ואת המתחים בין המחנות השונים, "שטיסל" נותנת פרספקטיבה אחרת. ביחס להתלהבותם של יהודי ארה"ב מהסדרה, כתב פיטר ביינרט שהיא ממתנת את פחדם של יהודים מודרניים מהציבור החרדי:

מסורת ישראל מעודדת יהודים לחשוב על עצמם כעל משפחה מורחבת; בכך שהיא נוגעת בפינה הקיצונית והמסוגרת ביותר של העולם היהודי ומוצאת בה תמות אוניברסליות, מעבירה "שטיסל" את המסר שלמרות הכל, כולנו עדיין משפחה.

סדרת "שטיסל" טובה ליהודים, וטובה גם לחרדים. כמו כל קולנוע, הצפייה בה עבור אדם חרדי מעלה שאלות מורכבות, אך מוטל עלינו להתמודד עם אתגרי הקולנוע בלי קשר לסדרה. גם אם יש בה אי דיוקים אלה ואחרים, כמו שהעירו לא מעט, אין זה הופך את היוצרים ל"רשעים ארורים". או כפי שלמדונו חז"ל: מותר לשנות מפני השלום.

[1] עיינו במאמרו הפרשני של אלן בלום לספר "המדינה", העוסק בנקודה זו: Allan Bloom, The republic of Plato (1968) pp. 426-434.

[2] לדוגמא, הרברט מרכוס (מגדולי הוגי האסכולה) כתב כי "על ידי שליטה בידע, על ידי ספיגת רבים לתוך תקשורת המונים, המידע משוחרר ואף מוגבל. הפרט אינו באמת יודע מה קורה; המכונה העוצמתית של בידור ועוד בידור מאחדת אותו עם אחרים במצב של תרדמת השוללת כל רעיון שנחשב מזיק (Herbert Marcuse, Eros and civilization [1955] p. 104).

[3] David Thomson, The big screen: The story of the movies (2012) p. 42.

[4] ש"י מלר, עובדות והנהגות לבית בריסק כרך ג, עמ' 179 (התש"ס).

Photo by Alex Litvin on Unsplash