צריך עיון > סדר שני > חיים מאושרים ללא אינטרנט וסרטים?

חיים מאושרים ללא אינטרנט וסרטים?

סרטי הקולנוע נמצאים כבר מזמן בבתים חרדיים, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו. הגיע הזמן לשאול את עצמנו איך גורמים לצפייה בהם להיות מזיקה פחות ומועילה יותר, במקום להתעלם מקיומם או להדחיק את השפעתם.

כ"ג טבת תשפ"א

"חיים מאושרים רק בלי אינטרנט וסרטים". כך מכריזים הסטיקרים. קשה להוכיח מדעית מהם חיים מאושרים, ואין אפוא דרך טובה להתעמת עם קביעת הסלוגן. עם זאת, כיוון שרוב העולם חפץ באושר, נראה שדעת הרוב אינה מסכימה עם המשפט הנחרץ. העולם כולו, ובתוכו חלקים לא קטנים מתוך הציבור החרדי, בוחר באינטרנט (גם מסונן) ובסרטים (במינון משתנה). הסטיקרים נובחים והשיירה עוברת.

בתור אברך צעיר (ותמים), אני זוכר את עצמי, בדיון עם החברותא דאז, מתבטא בתמיהה על תופעת ה'בטלה': וכי מה כבר יש לעשות בבית חוץ מללמוד? משהגיח המחשב הנייד לתוך חיינו ועשה את דרכו לביתם של בני תורה רבים, באה השאלה על פתרונה. כיום התהפכו הדברים, עד שנדמה כי רק מיעוט מתוך הציבור החרדי מדיר את עצמו לגמרי מצפייה בסרטים. השאר, כל אחד במינון וברמה שהוא קובע לעצמו, צופה גם צופה: יש הצופים רק בקולנוע חרדי, וישנם הצופים גם ביצירות קולנועיות, הנקיות שביניהן, שמקורן זר.

חדירת המחשב הנייד לתוך בתים חרדיים – בין לצרכים תורניים, בין יומיומיים ובין לצרכי עבודה – שינתה לחלוטין את כללי המשחק ואת כללי המלחמה. מהכרעה טוטאלית, הפכה המשימה העיקרית להכלה ולצמצום נזקים. בתנאים החדשים, זה המקסימום שניתן לשאוף אליו

בעבר היה המצב שונה. מלחמת קברניטי הציבור נגד מכשיר הטלוויזיה הסתיימה לפני כמה עשורים בניצחון מוחץ: בעלי האנטנות הוקעו, והעדרו של מכשיר הטלוויזיה הפך להיות הסמל המזהה של הבית החרדי. אולם, המאה ה-21 בישרה כי מדובר בניצחון זמני בלבד. חדירת המחשב הנייד לתוך בתים חרדיים – בין לצרכים תורניים, בין יומיומיים ובין לצרכי עבודה – שינתה לחלוטין את כללי המשחק ואת כללי המלחמה. במקום מאבק חזיתי והכרעה טוטאלית, יש חתירה להכלה ולצמצום נזקים. בתנאים החדשים, זה המקסימום שניתן לשאוף אליו.

כיצד ניתן להתמודד עם המציאות החדשה? כיצד ראוי להגיב למצב שלצד המסרים של החינוך החרדי המקובל חודרים לתוך עולמו של הצעיר החרדי מסרים זרים, סמויים וגלויים, ממקורות נטולי קשר לערכי היהדות ולדרך התורה? לעת עתה, גישת מוסדות החינוך במחננו היא התעלמות מוחלטת. לעת רצון ישחררו איש או אשת צוות חצי קריצה, לאותת שהם ערים לעובדה שתלמידים צופים בתכנים זרים, אך בוחרים במודע להתעלם מכך. אין לזלזל בגישה הזו, המבקשת לשמור על "פרהסיה נקיה" ודואגת לטהרת הנפש של המקפידים שלא להיחשף לחומרים הוליוודיים. אולם, ישנו גם שלב שבו הופכת השתיקה רועמת ומזיקה יותר מהדיבור. אין לי אמת מידה להכריע מתי הוא מגיע והאם הוא כבר כאן, אולם שאלתי אינה מתייחסת למוסדות הלימוד, אלא לנו, האנשים הפרטיים – הורים, בוגרים, צעירים. אם לא אנו, אז צאצאינו צופים בסרטים, וזוהי עובדה שלא ניתן להכחיש. איך מתמודדים אתה?

בהינתן גודל האתגר, שעד לאחרונה לא זכה להתייחסות רצינית כלשהי, שמחתי לראות על במת "צריך עיון" את מאמרו של אליהו לוי, שעסק בסדרת "שטיסל" המצליחה וביחס הראוי לקולנוע בכלל. הגיע הזמן. במאמרו פותח לוי בהערה כללית על הקולנוע, שהוא מבסס על דברי סוקרטס המאשימים את התיאטרון ב"חיקוי" שיש בו פגם מהותי. משם הוא ממשיך לעיסוק ספציפי בסדרה "שטיסל" ובסכנה הגלומה בה לחברה החרדית – אבדן מעלת ה"חד-פעמיות" בעקבות הצפייה בה. אף אני אלך בדרכו. באשר לסוקרטס, אבקש לשפוך אור על עמדתו מתוך "משל המערה" הידוע, ובעקבות זאת לדון במידת הפגם הקיים בקולנוע של היום. משם אעבור לעסוק באתגרים הפנימיים שלנו מול הקולנוע, שהם לב העניין שלשמו התכנסנו. לבסוף, אבהיר מדוע "שטיסל", בסופו של דבר, טובה ליהודים.

 

הקולנוע ומשל המערה

המחשבה על קולנוע – צפייה בדמויות מרקדות על מסך – מחזירה אותנו אל "משל המערה" הידוע של אפלטון. להזכיר, המשל מעניק לקורא דימוי קודר של בערות בתאור קבוצת אסירים שנכלאו מגיל רך במערה חשוכה, מרותקים בשלשלאות ברזל וללא אפשרות להסיר את מבטם מכותל המערה. מאחורי האסירים חומה, ומאחוריה בוערת מדורה שאינה נכבית לעולם, המאירה את הקיר שעליו צופים האסירים. בין האש לחומה חולפים אנשים הנושאים עצמים בצורות שונות, ואלו (הנישאים מעל גובה החומה) מטילים צללים על הקיר הנצפה. האסירים אף שומעים את הדי הקולות של העוברים, וסבורים אפוא שמה שמוצג להם בקיר הוא המציאות עצמה. חיי האסירים סובבים סביב הצללים וקולותיהם. אלה הופכים להיות כל עולמם, ובהתאם לכך הם מפתחים תרבות, פרשנות ותיאוריות שונות.

בוורסיה מודרנית של אסירי המערה, אנו כולאים את עצמנו מול מסך וחיים במציאות מדומה פרי דמיונו של במאי. הכניסה לאולם הקולנוע (שכיום נמצא בכל בית) היא מעשה כניעה, הפיכה של עצמנו ל"חומר ביד היוצר" – אחרים משחקים ברגשותינו ומעצבים את תודעתנו

המשך המשל חשוב לנו פחות, אך עדיין ראוי להזכירו. אחד האסירים מצליח להשתחרר ולצאת מן המערה, שם הוא מגלה (לאחר לא מעט תלאות) את אור היום ואת המציאות שמחוץ למערה. מכיון שלמד להבחין בין עצמים לבין צלליהם, הוא חוזר למערה על מנת לשחרר את חבריו ו"לגלות להם את האור" – אך נסיונותיו עולים בתוהו. בחזרתו אל האפלה הוא אינו מסוגל לראות מאומה, מאחר שעיניו התרגלו לאור השמש ואינן יכולות עוד לראות בחשיכה. האסירים לועגים לו וטוענים שהוא התעוור. הם מבטלים בזלזול את דבריו על העולם מחוץ למערה, ומחליטים שאם מישהו ינסה לשחרר אותם מכבליהם ולהוציא אותם מהמערה, הם ירצחו אותו כדי לא להתעוור בעצמם. הסוף, כסופו המר של סוקרטס עצמו, אינו "סוף טוב".

יש לראות במאבק של סוקרטס בתיאטרון, שציטט לוי מתוך הספר העשירי של "המדינה", הרחבה של משל המערה.[1] סוקרטס מציין את "המלחמה העתיקה" בין המשוררים לבין הפילוסופים, ומעניק לה מסגור של מאבק בין אור לחושך, בין חכמה לבערות. לדבריו, המשוררים אינם שואפים לחיי דעת, לחיים רפלקטיביים. הגיבורים שלהם הם אנשי המעשה, לוחמים ואנשי חיל, ולכן תאורם את המציאות הוא חיקוי חלקי ולקוי – שכן המשוררים עצמם אינם מכירים את אומנות הלוחמה. קולות המשוררים מקבילים, בעיני סוקרטס, לקולות המהדהדים מקיר המערה, המעניקים לשומע תמונה חד-ממדית ומעוותת של המציאות. מנגד, הפילוסוף עוסק בפעולה רפלקטיבית המתארת את המציאות על רבדיה. כמו המשורר, גם הוא אינו מכיר את אומנות הלוחמה, אך אין בכך פגם, שכן דיבורו נמצא 'מעל' המציאות ולא 'מתחת' לה. כמו האסיר שיצא מן המערה הוא מזמין את שומעיו, תוך סיכון עצמי שסוקרטס עתיד לחוות על בשרו, לראות אף הם את האור כי טוב.

הוויכוח העיקרי בין סוקרטס לבין המשוררים הוא על סוג החינוך הראוי לדור הבא, או על זהות המחנך הראוי: המשורר בעל הרגש או הפילוסוף בעל התבונה? האהבה, דוגמא לרגש עוצמתי – אהבת הרע, אהבת כלולות, אהבת המולדת ולהבדיל אהבת ה' – היא מניע לעשייה נלהבת. ואולם, הצד השני שלה הוא "אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה" (בראשית רבה נה). עוצמת המניע אמנם גורמת לנו לפעול, אך תוך סטייה משורת הדין, מטהרת התבונה. סוקרטס מצדד באופן נחרץ בחינוך התבוני. הוא סבור כי חינוך באמצעות התפעלות הרגש עלול להוביל את האדם ואת החברה לפי פחת, וכדי להינצל מכך אין מנוס מגירוש המשוררים מהמדינה הטובה, ומחינוך הנוער על ידי הפילוסופים ולאור התבונה.

ביקורתו של סוקרטס נגד החינוך הרגשי מזכירה את דברי הרמב"ם בנושא ה"היפעלות". הרמב"ם (מורה נבוכים ח"א, פרק נה) מזהיר אותנו פן נייחס להקב"ה צד של היפעלות. אין לומר שהקב"ה פועל מתוך רחמים או מתוך כעס, מתוך אהבה או מתוך שנאה, שכן לא ייתכן שאחרים יפעלו עליו ויעשו אותו ל"נפעל". לדעת הרמב"ם, ניתן רק לומר שהקב"ה פועל בצורה המזכירה במונחים אנושיים פעולה של רחמים, אך הוא עצמו אינו שותף לרגש האנושי שאנחנו מכירים. על אותו המשקל, הרמב"ם אף מזהיר את האדם, ובפרט את מנהיגי החברה, שאין לקבל הכרעות מתוך מצבי היפעלות: "כל היפעלות היא רעה" (שם, פרק נד). כמו הקב"ה, אף מנהיג אנושי ראוי לו להימנע מפעולות הנובעות "מרוך וחמלה והיפעלות" או מרגשות אחרים כמו כעס ושנאה, ולפעול אך "כפי מה שייראה לו מן הדין".

האדם השלם אצל הרמב"ם הוא האדם המושל על יצריו, על רגשותיו ועל תאוותיו הגופניות (שהרמב"ם מגנה בחריפות), "וישים תכליתו תכלית האדם באשר הוא אדם, והוא ציור המושכלות לא זולתן" (שם, חלק ג, פרק ח). חייהם של אסירי המערה, שתפיסת עולמם, דעותיהם ורגשותיהם, מעוצבים על ידי אחרים, הם דוגמא קיצונית של חיי היפעלות. הרמב"ם מדמה חיים אלה לחיי עבד – צורת אדם שהסבילות מגדירה אותה. לשון אחרת: הם דומים לחומר, שאצל הרמב"ם הוא המקור והשורש לכל חיסרון (שם), הנשלט על ידי צורתם של אחרים.

זו גם הביקורת שיש להפנות כלפי הקולנוע. בוורסיה מודרנית של אסירי המערה, אנו כולאים את עצמנו מול מסך וחיים במציאות מדומה פרי דמיונו של במאי. הכניסה לאולם הקולנוע (שכיום נמצא בכל בית) היא מעשה כניעה, הפיכה של עצמנו ל"חומר ביד היוצר" של אחרים – הם משחקים ברגשותינו ומעצבים את תודעתנו. מסיבה דומה התנגד הרמב"ם לשמיעת מוסיקה (פאר הדור, סימן קמג); הדברים קל וחומר ביחס לעוצמות של הקולנוע.

 

סכנות החינוך החדש

המאבק בין הפילוסופים למשוררים הוא אפוא תחרות בין מרכז הרגש ומרכז התבונה: מי עומד בראש ועל מי מוטל תפקיד החינוך של הדור הבא? בעימות בין הצדדים, אין ספק שיד המשוררים – ובגרסה החדשה של היום, יד הבמאים – על העליונה. "פוליטיקה," אמר אנדרו ברייטברט, "היא במורד הזרם מתרבות" – השינויים הגדולים מתחילים בתרבות, והשדה התרבותי העוצמתי ביותר בימינו הוא הקולנוע. לעליונות זו יש השלכות מכריעות עבורנו. הקולנוע מעצב את הערכים של החברה המערבית כיום, ולצופים רבים זה קורה מבלי משים.

תובנה זו עומדת בבסיסה של ביקורת הקולנוע, הנשמעת משני צדי המפה הפוליטית. משמאל, קבוצות כמו "אסכולת פרנקפורט" ותלמידיה ביקרו את השימוש בקולנוע בתור אמצעי שימור ההגמוניה הכלכלית ודיכוי החריג;[2] ומימין, הזהירו קבוצות שמרניות את הציבור מפני השפעת הקולנוע על תרבות הצריכה, מפני החפצה גורפת (commodification), וכן מפני אינדוקטרינציה קולקטיבית לתפיסות מזיקות ביחס לאהבה ומיניות, אלימות, קשרי משפחה ועוד. אלו ואלו הסכימו שהשפעת הקולנוע מכריעה.

כיום, מסרים מגיעים אלינו מהוליווד ולא מגורמים מדיניים, והם עוסקים באהבה אישית ולא בשנאה לאומית – אך מבחינה דתית נדמה שהם מאתגרים אותנו יותר מאי פעם. כדברי ג'יימס וולקוט, מבקר תרבות ותיק, סרטים של היום רוויים ב"תרבות פּוֹפּ ליברלית, בעצלות מוסרית, בהומניות חילונית זחוחה על קבים, בהשמצת הא-ל והעם, בדמוניזציה של קפיטליזם, ובאלילות של אוֹפְרָה [וינפרי]"

קולנוע אינו כמובן "כולו רע". יש בו צדדים טובים ומועילים. אחד מהם, שכבר הוזכר במאמר של לוי, הוא יכולתו להעביר ביקורת נוקבת, עוצמתית ויעילה, על תופעות חברתיות הדורשות תיקון. אכן, חיקוי של המציאות או צדדים מתוכה יכול להביא את הצופים להרהר על המציאות המוכרת להם – על נושאים חברתיים ופוליטיים, על הורות וזוגיות ויחסי אנוש, על אמונה דתית ועל עולם של רעיונות – ועל ההבדלים בין המופיע על המסך לבין הגרסה האמתית. יש גם סרטים המכוונים את עוצמת המדיום הקולנועי לעורר את הצופה לחשיבה, להרהור בדילמות מוסריות ולערעור על תפיסות מקובלות. סרטים יכולים לרגש אותנו ולהעניק השראה. וכדברי ג'ק ניקולסון (שחקן נודע), "הם נותנים לנו תקוות וגם טראומות; הם לוקחים אותנו למקומות שמעולם לא ביקרנו בהם, ולו לכמה רגעים, ומאפשרים לנו לברוח כשאנו זקוקים לכך."

אבל דווקא הצדדים היפים יותר של הקולנוע הם הגורמים לנו להוריד את המגן ולספוג את המסרים, הן הגלויים והן (ובעיקר) את הסמויים. בעבר היה הקולנוע הרשמי של מדינות שונות מכונת תעמולה רבת עוצמה – גרמניה הנאצית היא כמובן הדוגמא האולטימטיבית לכך. כיום, מסרים מגיעים אלינו מהוליווד ולא מגורמים מדיניים, והם עוסקים באהבה אישית ולא בשנאה לאומית – אך מבחינה דתית נדמה שהם מאתגרים אותנו יותר מאי פעם. כדברי ג'יימס וולקוט, מבקר תרבות ותיק, סרטים של היום רוויים ב"תרבות פּוֹפּ ליברלית, בעצלות מוסרית, בהומניות חילונית זחוחה על קבים, בהשמצת הא-ל והעם, בדמוניזציה של קפיטליזם, ובאלילות של אוֹפְרָה [וינפרי]". אם אלה הם תכני החינוך, מומלץ בחום להיעדר מבית הספר.

נקודה זו ראויה להבהרה. אינני סבור, כפי שנטען לעתים בוויכוחים על קולנוע, שמי שנחשף למעשה רצח עלול להפוך לרוצח. אך כפי שציין דוד תומסון (מגדולי מבקרי הקולנוע ומחבר של למעלה מעשרים ספרים בנושא), ההזדהות שלנו עם רוצח, לצד עצם החשיפה אל המעשה, עלולה להקהות את עוצמת הסלידה ממנו: "במשך מאה שנה, סרטים המסו הרבה מההתנגדות שלנו לרצח."[3] ואם כך הדבר ביחס לרצח, הדברים קל וחומר ביחס למעשים קיצוניים פחות כמו גנבה ורמאות, בגידה בבת זוג או חילול שבת.

עבור האדם החרדי יש גם נקודה נוספת, והיא החשיפה עצמה: חשיפה למגוון אנושי עצום של דתות, תפיסות, אורחות חיים ועוד. ההתמודדות של הציבור החרדי עם איומי העולם המודרני מושתתת על עקרון ההתבדלות – הגבהת החומות בניסיון לשמר את טהרת פך השמן. מערכת החינוך החרדית אינה מעוניינת אפוא לחנך לבחירה אוטונומית בין אופציות מתחרות של החיים הטובים; מבחינתה יש אופציה לגיטימית אחת בלבד: "האופציה הנכונה". כך, למשל, התבטא הרב מבריסק בסוגיה מקבילה:

כאשר נשאל פעם על ידי רבי יהושע יגל שליט"א מהי דעתו על לימוד המקצוע "מחשבת ישראל", שאל אותו מרן זצ"ל: מה זה? וכשהסביר לו הרב יגל כי בשיעורים הללו מלמדים את התלמידים את השיטות השונות בהשקפה היהודית, אמר, כי אסור ללמד לצעירים כמה שיטות, תוך הבהרת כל שיטה במה היא חלוקה מהאחרות, אלא יש ללמדם את ההשקפה הנכונה בלבד.[4]

אם כך הדבר בנוגע לשיטות שונות של גדולי הדורות, הדברים קל וחומר בנוגע לאורחות חיים החורגים מגבולות החרדיות בפרט ומדת ישראל בכלל. תרבות קולנוע אינה בהכרח שוללת את חיי הדת, אך היא רואה בהם לכל היותר אופציה אחת מבין מגוון עשיר של אופציות לגיטימיות – מה שמנוגד לחלוטין לחינוך החרדי. חבר סיפר לי על טלטלה דתית שחווה אחר צפייה בסרט על משפחה נוצרית אדוקה שבנם ניצל ב"נס רפואי" בעקבות תפילות ואמונה. העובדה ש"לא רק אצלנו יש דברים כאלה" לא נתנה לו מנוחה.

 

כיצד להתמודד עם השפעת הסרטים

כיצד ניתן אפוא להתמודד עם הקולנוע? תשובת הסטיקר המצוטט לעיל – "בלי אינטרנט וסרטים" – היא דרך אחת, ראויה בהחלט. ואולם, המציאות של צפייה בסרטים בעולם החרדי – כלומר, בחלקים לא קטנים מתוכו – קיימת גם קיימת, ולא נראה שהמגמה עומדת להתהפך. עבור אלו שאינו חיים בעולמו של הסיסמא, עלינו לחשוב אפוא על דרכי התמודדות עם המצב הקיים, גם אם הוא אינו אידאלי.

התשובה לאתגר מחזירה אותנו לדברי הרמב"ם על גנאי ההיפעלות. צפייה בסרט יכולה לחשוף את הצופה לתכנים לא ראויים ולמסרים לא רצויים, אך בה במידה היא יכולה להיות לו מקור השראה וחשיבה. ההבדל אינו בהכרח בבחירת הסרט הנכון – למרות ששמה הסיפור מתחיל, ומובן מאליו שנדרשת בחירה משכילה – אלא אף באופן שבו אנחנו צופים בו: צפייה "אקטיבית" או צפייה "פאסיבית". צפייה פאסיבית היא האופן השגור לצפות בסרטים: הצופה סופג את תוכנם אל קרבו, ומניח לבמאי לשחק ברגשותיו כרצונו. צפייה אקטיבית, לעומת זאת, מפעילה חשיבה ביקורתית. היא חוקרת את האופן שבו בחר הבמאי להציג את הסיפור על המסך. צפייה אקטיבית אינה מניחה לבמאי להאכיל אותנו בכפית, אלא רואה בסרט חומר המאתגר את המחשבה, בדיוק כמו ספר עיוני טוב או הרצאה נוקבת.

הצפייה הפאסיבית הופכת את הצופה לאיש המערה, חומר ביד היוצר של הבמאי. איבוד השליטה עשוי להעניק לו תחושת ביטחון, אך מותיר אותו שבוי בידיו של הבמאי. הצפייה האקטיבית הופכת את היוצרות: הסרט הוא חומר ביד הצופה. הוא המעניק לו צורה

במילים אחרות, בכל הנוגע לתכנים תרבותיים בכלל, ולסרטים בפרט, האדם נדרש להיות ביקורתי פעמיים. פעם אחת בתכנים שהוא מאפשר לזרום לתוך סלון ביתו, מה שלעתים קורה ללא תשומת לב וללא פיקוח אפקטיבי, ופעם שנייה ביחס לאופן הצריכה. הפאסיביות הופכת את הצופה לאיש המערה, חומר ביד היוצר של הבמאי. איבוד השליטה אולי ערב לנו, אך מותיר אותנו שבויים בידיו של הבמאי. הצפייה האקטיבית הופכת את היוצרות: לא כל תוכן נכנס הביתה, ומה שנכנס הוא חומר ביד הצופה, שמעניק לו צורה. הוא שואל את עצמו: מה המסר המועבר בסרט? אילו רגשות הוא מציף? אילו ערכים הוא מדגיש? האם מתעוררות דילמות מוסריות, ומה פתרונן? ואיך כל זה ועוד רלוונטי לחיי? כך, במקום להיות שבוי בידי הסרט, יכולה הצפייה לחדד את תפיסת המציאות של הצופה ולהעניק לו תובנות על מגוון צדדים בחייו המוקרנים על המסך.

אני מודע לכך שלא כולנו הולכים להפוך בן לילה למבקרי קולנוע; מי שצופה בסרט רוצה ליהנות ממנו, ולא למתוח עליו ביקורת ולחשוף את מניעיו הנסתרים של הבמאי. ואולם, כוונתי לגישה כללית יותר, לצפייה מודעת מול צפייה לא מודעת, לתנועה פנימית של צופה המתנגדת לעיצוב חיצוני. תנועה פנימית זו דורשת חינוך, הדרכה והכנה – והיא ההופכת את הצפייה מפאסיבית לאקטיבית. אדם הניגש למדיום הקולנועי בצורה אקטיבית – הן בבחירת התוכן הראוי, והן באופי הצפייה עצמה – מציל את עצמו מירידה למערת הסבילות, ומבלי משים אף מצמצם את ההשפעה של מסרים גלויים או סמויים השזורים בסרט. הרבי מחב"ד נהג לצטט לשלוחיו שחששו מהשפעת הרחוב את דברי הגמרא: "איידי דטריד למפלט לא בלעי" (חולין ח, ב) – אם אתה עסוק בהשפעה, אתה לא תהיה מושפע. אף כאן, כמובן בהתאמה, המפתח מונח בהלך הרוח, בתנועה הפנימית של הצופה.

לא מדובר בפתרון מושלם המונע לחלוטין את הפגמים המנויים לעיל; כאמור, האדם החרדי חייב זהירות משנה, שכן קולנוע מהווה עבורו אתגר מיוחד. אך אין אנו עוסקים כאן באידאל, אלא במציאות. במציאות אין שלמות, ועלינו לחתור לרע במיעוטו, ולמצוא בו את נקודת האור.

 

החוויה החד-פעמית

פרט לביקורתו של סוקרטס, העלה לוי נקודה נוספת לחובתו של הקולנוע – אבדן האינטימיות. הצפייה בסצנות המתארות יחסים אינטימיים בסדרה "שטיסל" גרמה ללוי אי-נוחות, והוא רואה בה וביצירות הדומות לה תופעה בעלת פוטנציאל הרסני. הוא מזכיר בדבריו סצנת קולנוע של פגישת שידוך, וחוזה שחורות לתלמידת הסמינר בת ה-19 הצופה בה: "כאשר היא תגיע לפגישה אמתית, היא עשויה לפתע להסיט בביישנות את מבטה, כמו השחקנית בטלוויזיה, או אולי לספר על איזו התנהגות חריגה שלה כפי שעשתה שירה בספרה על טיולים ליליים ביער רמות." לוי פוחד מאבדן החוויה החד-פעמית, היחידאית; הוא חושש "מחילול האינטימיות החרדית", מחשיפתה וממילא מביטולו של המסתורין שלה, מזיהום "פך השמן הטהור". עדיף לאדם החרדי לצפות בדמויות חילוניות, הרחוקות מעולמו הפנימי, שלא ישפיעו על חוויותיו; דווקא הצפייה בחרדים עשויה להזיק יותר.

גם אם מדובר ב"אופרת סבון" סטנדרטית בעלילה ובתמות שלה, דוגמת הסדרה "שטיסל", העובדה שמדובר במשפחה חרדית ובניסיון ליצור דמויות ריאליות מכריחה את הצופה החרדי לחשוב על עצמו, על סביבתו ועל עולמו, ולתהות עד כמה הוא מכיר דמויות המתמודדות עם דילמות מקבילות, ושמא יש בכך משהו שראוי ללמוד ממנו לחייו הוא

אינני מסכים עם דברים אלו. ככל שמדובר בצפייה אקטיבית, המחפשת לגזור משמעות ותובנות מתוך היצירה הקולנועית, נדמה שיש דווקא יתרון בצפייה בדמויות חרדיות. מטבע הדברים, לצופה החרדי יש הזדהות קרובה יותר עם דמויות אלו ועם הסיטואציות שלתוכן הן נקלעות, והצפייה שלו תהיה אפוא מעורבת יותר, מבחינה יותר ואקטיבית יותר. גם אם מדובר ב"אופרת סבון" סטנדרטית בעלילה ובתמות שלה, דוגמת הסדרה "שטיסל", העובדה שמדובר במשפחה חרדית ובניסיון ליצור דמויות ריאליות מכריחה את הצופה החרדי לחשוב על עצמו, על סביבתו ועל עולמו, ולתהות עד כמה הוא מכיר דמויות המתמודדות עם דילמות מקבילות, ושמא יש בכך משהו שראוי ללמוד ממנו לחייו הוא. הן מבחינת אופי התכנים והן מבחינת אופן הצפייה, עדיפה אפוא הצפייה בתכנים מתוך הסביבה הקרובה; האופציות המתחרות עשויות ללקות בשניים: להיות נעדרות צניעות, ולעודד צפייה פאסיבית.

באשר לבעיה שמעלה לוי – איבוד החד-פעמיות, זיהום פך השמן הטהור – נראה לי שנדרשות שעות צפייה רבות כדי שאדם יחיה את חייהם של אחרים ויאבד את תחושת הבלעדיות של חוויותיו האישיות. אני מקווה שבכל הנוגע לאדם החרדי, החשש הוא רחוק. אך יתכן גם שהחשש הוא הפוך. כל אדם גדל לתוך סביבה ותרבות מסוימות, בעלות נורמות חברתיות מקובלות של אסתטיקה, של כבוד, של ערכים, של סגנון דיבור, של קולינריה ואף של אינטימיות. וטוב שכך. קונבנציות חברתיות מעניקות לנו סדר, ובלעדיהן אין לחברה האנושית יכולת לתפקד. נורמות מקובלות מכוונות את ההנהגות שלנו, מעניקות סדר וצפיות ליחסים חברתיים ומאפשרות לנו להבין ולפענח את מעשי הזולת. העדרן היה מחייב אותנו להשקיע מאמצים עצומים בחלק הצורני של ההתנהלות היומיומית, ומונע מאתנו את היכולת להתמקד בתוכן: ברגש, בתחושה, ביחס, בכוונה.

עיקרון זה נכון בכל תחומי החיים. הוא נכון ביחס לסעודות שאנו אוכלים, סדר המנות – ראשונה, עיקרית ואחרונה – מאפשר לנו להתמקד בתוכן, בלי לחשב את הצורה כל פעם מחדש. להבדיל, הוא תקף גם ביחס לסדרי התפילות שתיקנו חז"ל, ואפילו למילות התפילה שנקבעו עבורנו – הוא מאפשר לנו את החופש להתמקד בכוונה, בקשר עם הקב"ה, ברצון. והוא חשוב גם ביחסים שלנו עם הזולת, אפילו האינטימיים. הקודים החברתיים, אם בלחיצת יד עסקית ואם בנסיבות פרטיות יותר, שומרים עלינו מהמבוכה של הבלתי נודע. הם מאפשרים לנו לצלוח את הצורה ולהתמקד בתוכן.

סביר להניח שבחורה חרדית מעולם לא שוחחה שיחת מרעים עם בחור. אם אין לה אחים בגילים הרלוונטיים, היא עשויה להגיע לפגישת השידוכים הראשונה בלי להכיר צורת בחור מהי: כיצד 'נראים' בחורים, כיצד הם מתלבשים, כיצד הם משוחחים, כיצד מתנהלת פגישה אתם. מצב כזה, שלוי מייחס לו את הקסם של מפגש חד-פעמי, עשוי להיות דווקא מלחיץ ומאיים. רבים כמובן יסתדרו היטב, אך עבור אחרים העדר הקונבנציות עלול לגרום לפגישה הראשונה להיות מביכה. באשר לימי השבע ברכות, זו אחת הסיבות שחתנים וכלות מזדקקים לשירותם של מדריכי חתנים וכלות: הם מלמדים אותם את הקודים הנחוצים. במינון הראוי והמתאים, הקונבנציות החברתיות, שאת חלקן ניתן ללמוד מתוך דמויות המופיעות על המסך – דמויות שלנו, כאמור, דמויות מבפנים – אינן עושקות מאתנו את החד-פעמיות של החוויה; הן דווקא מאפשרות אותה.

זו אמנם אינה סיבה לעודד את הצפייה ב"שטיסל", אך גם לא סיבה לשלול אותה.

"שטיסל" – טובה ליהודים

לסיום, ארצה להוסיף מילה טובה על הסדרה המדוברת. סדרת "שטיסל" יוצאת דופן בכך שהיא מביאה למסך דמויות חרדיות סימפטיות, אנושיות ומורכבות, שקל להזדהות אתן וקל לאהוב אותן. לאחר עשורים של דה-הומניזציה של הציבור החרדי על ידי גורמי תקשורת בישראל, "שטיסל" מייצגת נקודת שיא של עידן שבו האדם החרדי מוצג בתור אדם – ייחודי אמנם, בעל ערכים שונים ואורחות חיים אקסצנטריים משהו, אבל אדם. יהודי.

"שטיסל" חוטאת אולי לערך האמת. מדובר בחיקוי לא מושלם, שאינו יכול להיות ייצוג הולם של המציאות. אך מגיע לה קרדיט על כך שהיא אינה קורצת לפנטזיה החילונית שחרדים חיים בגטו ורק מחכים לברוח ממנו, ואף אינה מצטרפת לנרטיב השקרי שהחיפוש אחר אהבה כרוך בוויתור על אמונה דתית. ואולם, תרומתה העיקרית אינה למידת ה"אמת", אלא למידת ה"שלום". דווקא בתקופת הקורונה, זמן שכה מדגיש את ההבדלים ואת המתחים בין המחנות השונים, "שטיסל" נותנת פרספקטיבה אחרת. ביחס להתלהבותם של יהודי ארה"ב מהסדרה, כתב פיטר ביינרט שהיא ממתנת את פחדם של יהודים מודרניים מהציבור החרדי:

מסורת ישראל מעודדת יהודים לחשוב על עצמם כעל משפחה מורחבת; בכך שהיא נוגעת בפינה הקיצונית והמסוגרת ביותר של העולם היהודי ומוצאת בה תמות אוניברסליות, מעבירה "שטיסל" את המסר שלמרות הכל, כולנו עדיין משפחה.

סדרת "שטיסל" טובה ליהודים, וטובה גם לחרדים. כמו כל קולנוע, הצפייה בה עבור אדם חרדי מעלה שאלות מורכבות, אך מוטל עלינו להתמודד עם אתגר הקולנוע בלי קשר לסדרה. גם אם יש בה אי-דיוקים אלה ואחרים, כמו שהעירו לא מעט, אין זה הופך את היוצרים ל"רשעים ארורים". או כפי שלמדונו חז"ל: מותר לשנות מפני השלום.

 


[1] עיינו במאמרו הפרשני של אלן בלום לספר "המדינה", העוסק בנקודה זו: Allan Bloom, The Republic of Plato (1968) pp. 426-434.

[2] לדוגמא, הרברט מרכוס (מגדולי הוגי האסכולה) כתב כי "על ידי שליטה בידע, על ידי ספיגת רבים לתוך תקשורת המונים, המידע משוחרר ואף מוגבל. הפרט אינו באמת יודע מה קורה; המכונה העוצמתית של בידור ועוד בידור מאחדת אותו עם אחרים במצב של תרדמת השוללת כל רעיון שנחשב מזיק (Herbert Marcuse, Eros and Civilization [1955] p. 104).

[3] David Thomson, The Big Screen: The Story of the Movies (2012) p. 42.

[4] ש"י מלר, עובדות והנהגות לבית בריסק כרך ג, עמ' 179 (התש"ס).

Photo by Alex Litvin on Unsplash

16 תגובות על “חיים מאושרים ללא אינטרנט וסרטים?

  • מאמר נפלא ממש! תענוג לקרוא, גם בשעה קצת מאוחרת… הסכמתי עם הרבה תובנות אך אחת כאבה לי עד מאוד.
    לדעתי, אין שום סיבה שאת למידת החוויות האינטימיות נעשה מתוך צפיה הסצנות אינטימיות נקיות ככל שיהיו. גם במחיר של בהלה או פחד מפני מפגישה עם המין האחר, הרי אנחנו חיים בהשקפה שונה מאוד בכל הנוגע ליחסים ואינטימיות ואין שום הצדקה ללמידה מן הגויים את הנושא הזה, שהוא אולי הכי יקר לעולם היהודי. די לנו במה שכבר הכניסו לנו עד כה גם מבלי שנצפה ישירות בסצנות הוליוודית משפחתיות או זוגיות שמשבשות לנו את ההסתכלות הנכונה.
    אני לא כותבת מתוך הבנת בלעדיות ההשקפה התורנית ולא ניתן להרחיב את הדעת. להיפך. ההשקפה היהודית על זוגיות,אינטימיות וכדו' מרחיבה את הדעת, מאפשרת הרבה מקום ליצירתיות והרבה פחות מלחיצה מהשקפת העולם בנושא הזה.

    • הכותב נזהר ממה שאת טוענת (החדרת "תפיסות הוליוודיות") ומדבר על "קולנוע חרדי" של פגישות של דמויות חרדיות על המסך. באמת לא יזיק לראות כיצד חרדים מקיימים פגישה, ודווקא עלול להזיק לראות כיצד לא-חרדים מקיימים פגישה (ההיפך מטענת המאמר שעליו הכותב מגיב). השאלה לדיון היא האם גם בנסיבות פרטיות צריכים קודים חברתיים (מעין מה שמלמדים בהדרכת חתנים / כלות) או שעדיף להיות ספונטני, "חד-פעמי", נטול קודים חברתיים. לענ"ד דווקא התורה מדריכה אותנו לכיוון של הרב פפר: כולנו עושים את אותן המצוות (שבהן אנו מבטאים את הקשר שלנו עם הקב"ה), וכל ההבדל הוא כוונת הלב, הפנימיות שלנו.

    • לא הבנתי ממה את כל כך מתענגת.עם מה את בדיוק מסכימה?
      הרי ברור שההלכה אוסרת להסתכל בנשים ולהנות מההסתכלות. ולא יתכן שהצופה בסרט לא נהנה ממראה השחקניות. ומימילא כל מי שרואה סרטים וסדרות, חוטא. ומי שנותן לזה התר או לגיטימציה גם מחטיא את הרבים.
      עצם הכתבה שמייצרת מצג, שיש צד לאפשר צפייה בסרטים חוטאת ומחטיאה. וחבל שבאתר שמגדיר עצמו "חרדי" מופיעה כתבה כזו.
      ומה זה בדיוק סצנות אינטימיות זוגיות נקיות שאת מדברת עליהם? (אם זה "נקי" זה אמור להיות מותר כמובן)

  • ממש יישר כח. נושא חשוב לצורך השעה, אמנם לא צפוי מצריך עיון לעסוק בפתרון בלי לנתח מזווית השקפה…
    ההנאה הגדולה של הצופה היא דווקא בסחיפה אל תוך העולם המשתקף מולו.
    זה הממכר בסרט, זה בעיקר מה שמחפש הצופה.
    לא יודע אם אפשר לומר לו לצפות מזוית אקטיבית, לצערי בעולם הרחב לא זה מה שמחפשים.
    במקביל יש לציין גם שבכלל לא כל הסרטים נותנים מקום לניתוח מעניין, חלק גדול
    מהם הם סתם שטויות, שההנאה מהם תיבטל בעיסוק השכלי שלהם.
    זה נשמע כמו עבודה למבקר סרטים…
    אני חושב שאין מנוס מלהזהר לחזק את הלב בערכים הנכונים והמבט הנכון לחיים
    כדי להמעיט ככל היותר את מפגע הסרטים, ולזכור שאין הם אלא לשעות הפנאי המועטות…
    יישר כח שוב, ראוי על כל פנים לדבר על זה.

  • דברי הרב פפר ראויים לתגובה מכובדת, אולם תחילה אכתוב מעשה שהיה איתי, ואתן לקוראים להוציא לבד את המסקנות.

    אני משמש כפעיל באחד מארגוני הקירוב. באחד ההרצאות היה זה בסמיכות לסיפור המזעזע של הנערים בקפריסין. ועלתה לדיון השאלה, האם היום בעידן הרשת והמדיה באמת הציבור החרדי מצליח להיות מנותק מהעולם החילוני.

    הוצאתי את המכשיר הסלולרי (כשר. מתנצל בשביל צריך עיון), ואמרתי לשומעים שהם יכולים לעבור על כל אנשי הקשר, ואני משער שאוכל לדעת מי שמע על הסיפור ומי לא, ואני אתקשר לעיניהם לבחון את ההשערה.

    ואכן כך היה. השומעים עברו על האנשי קשר ובחרו כמה. התקשרתי לאחד מהם. שאלתי אותו לעיני כולם, מה דעתו על הסיפור בקפריסין? והוא לא מבין מה אני רוצה ממנו. אני מוסיף לשאול. איזה כשל מוסרי הוביל לסיטואציה שכל הארץ רועשת עליה. ושוב, הוא לא מבין מה אני רוצה. לבסוף אני נאלץ לעדכן אותו, לעיני כולם.
    תוך כדי, התברר שגם אני לא בקי בכל הפרטים, מה לעשות – אני שמעתי ברכב ברדיו את הסיפור דרך אגב, ו לא נכנסתי וגם אינני יכול להיכנס למקומות שהנושא נפתח בהרחבה, כך שלא הצגתי את הסיפור בשלימותו.

    שאלתי את המכר ברמקול לעיני כולם. האם יש לך אינטרנט בבית? והוא משיב:כן. יש חסימה עליו? במחשב 'נתיב' ובטאבלט 'הדרן'.
    משם ואילך התגלגלנו לדיון ארוך על הציבור החרדי בעידן האינטרנט. האם האינטרנט פירק את כל החומות, או שמא ישנה קפיצה, אבל גם במקביל יקבעו גבולות חדשים.

    עד כאן הסיפור, שראוי להשמיע אותו מעל במת צריך עיון בצורה ברורה ונוקבת.

    הרב פפר במאמרו מציג כאילו יש את אלו ששוללים הכל ומצהירים 'חיים מאושרים בלי אינטרנט וסרטים', ויש את הרוב שלא, ומחזיק אינטרנט בבית. ואלו שיש אינטרנט בבית, אז בוודאי שיש סרטים וקולנוע וכו'. אבל האמת היא שהרוב הכמותי והאיכותי נמצא בתווך. גם אם יש אינטרנט, יש סינון משמעותי, והדיון כאן על הסדרה שטיסל, מייצג פלח מאד מסוים בחברה החרדית, רובו מודרני בלא אג'נדה מסודרת, ומיעוטו מודרני עם אגינדה מסודרת בנוסח צריך עיון. אבל להציג את השיח ואת הדיון כאילו הוא מייצג את הסטנדרט של המגזר החרדי, הוא חוטא לאמת. הוא מייצג את השוליים הרחבים והגדולים שיש היום. אכן אין ספק שהציבור החרדי עובר את התהליך שעברה הציונות הדתית בעשרות השנים, בו התחדדו הגבולות מדתי לייט ועד חרדל, וככל שעובר הזמן הם נפרדים לקבוצות נפרדות לחלוטין. המאמר של הרב פפר מייצג בהחלט את הקהל הרחב של החרדי לייט שהולך לדרך ארוכה של בירור עצמי. אלא שכאן תבוא האכזבה, 90 אחוז מהדתי לייט הם חסרי כל אידאולוגיה, הם קצת דתיים כי נולדו לבית דתי, הם קצת חילוני ם כי הם חיים בתוך חברה חילוני ת, ואין להם כל בעירה אידאולוגית. יש אמנם 10 אחוז שכן, אבל למיעוט קטן אין כל דרך להחזיק חזק. החרדיים לייט יעברו את אותו תהליך, 90 אחוז מתוכם סתם.. קצת חרדים בגלל הבית וקצת חילונים בגלל החברה, ואין כל אמונה ואידאולוגיה בצדקת הדרך. המיעוט הקטן שצריך עיון מייצגת את עצמו ימצא מכר מאד שהוא מדבר לקירות, כי את החרדי לייט זה לא מעניין.. הוא רוצה עכשיו סרט ולא דיון עמוק ונרחב על הזהות החרדית בעידן הסרטים..

    • תודה על דברך! חבל שלא הוספת שסוף הדרך של אותם 90% , תהיה עם כיפה קטנטונת ואולי גם זה לא בעוד דור או שניים. והלוואי ואתבדה. אך ההיסטוריה חוזרת על עצמה ומה שהיה הוא שיהיה.
      אגב, שמעתי סיפור נפלא על החתם סופר. הוא התלבט אם לשלול את משה מנדלסון או לא. בכל אופן הוא היה חתן של יהודי מכובד וחרד לדבר ה'. ואז שמע את מנדלסון בשבת אחרי התפילה אומר שהוא הולך לאכול ארוחת צהרים! ואז פסק החתם סופר, שהוא מין ואפיקורס, כי יהודי אומר סעודת שבת… העיסוק האובססי בתוכניות טלויזיה וסרטי קולנוע לא מעיד על דבקות בבורא ישתבח שמו או בתכני תורה ורוחניות, אלא בהנאת העולם הזה בלבד! ז"א בארוחת צהרים ולא בצל הבורא בסעודת שבת.
      אין איסור ליהנות, להיפך, חובה וניתן את הדין על מה שלא מיצינו , אבל בין זה לבין שימוש פגום במושג צריך עיון, ארוכה הדרך.

    • עזריאל, אולי אתה חי בחלקים מסוימים של הציבור. אני מניח שיש כאלה שנזהרים מאד מבידור, סרטים וכדומה. אבל נראה לי שהמצב היום הוא שבמיינסטרים החרדי יש בהחלט חדירה עמוקה של תכני וידאו. שיטסל דוגמה טובה לכך, אבל מבנותיי הבנתי שהרבה תכנים אחרים עוברים בין בנות הסמינר בדיסק-און-קי. וזו רק ההתחלה. מכאן החשיבות של העיסוק בתחום.
      לרותי, עייני טיפה במחקר ענף על היחס של החת"ס לרמ"ד ותביני שהסיפור שלך לא היה ולא נברא (החת"ס מציין את החכם רמ"ד בתשובותיו, ויש פולמוס עצום על צוואתו בעניין הזה, ואיך שיהיה בוודאי שלא היה סיפור כזה), והוא משליך גם את שאר התגובה שלך. לא חושב שכותבי "צריך עיון" יותר או פחות נהנתנים משאר הציבור החרדי, הם פשוט מוכנים לדבר על תופעות קיימות (ועוד בשמם) באופן מעמיק ומועיל.
      אשר לתזה המרכזית של המאמר, היא בהחלט אופטימית, אבל המסר עצמו חשוב: לא לאפשר למדיה להוביל אותנו, אלא לבחור – להפעיל שיקול דעת ולא להיות מובלים. מסר חשוב, לא?

  • עם כל הכבוד לעורך הנכבד על כושר הניתוח האנילטי לתובנות של סדרות הטלוויזיה והסרטים, המון העם לא ניחן בכישורים אלו ואף לא מעונין בכך.

    רוב הצורכים של תעשייה זו מטרתם אחת, בידור והפגת שיעמום, ולכן, בשורה התחתונה, רוב רובה של התעשייה מבוסס על הדחפים האפלים והגרועים ביותר של המין האנושי ועומד בסתירה גמורה לערכי התורה הקדושה.

    משכך, הניסיון להאיר צדדים חיוביים בתעשייה הזו הוא מגוחך ונואל.

    אין ספק שצריכת הבידור חדרה עמוק לציבור החרדי, אגב, משהו שכבר התחיל לפני שלושים שנה ויותר. מי לא מכיר את אותם חדרי טלוויזיה עם מאות סרטים שהושכרו לבחורי ישיבות כבר לפני עשרים שנה.

    לחשוב שההתנהלות צריכה להיות 'חינוך מחדש לצריכה בריאה' הוא לא ריאלי ולא יעיל כמו כל ניסיון אחר למגר את התופעה, ואולי אף יותר גרוע.

    כמו כל איום אחר על הציבור החרדי, גם כאן ההתנהלות צריכה להיות על ידי החרגת התופעה והמשך מסע דא-לגיטימציה חריף ומושקע.

    ברוך ה', רוב הכוס עדיין מלאה ורוב ציבור בני התורה נמנע ואינו נחשף לעולם המושחת והמתואב הזה, עולם הישיבות גדל והולך ומתרבה בבני ישיבות שראשם ורובם מונח בתורה הקדושה, וההבטחה 'כי לא תשכח מפי זרעו' קמה וגם ניצבה בגאון ובעוז.

  • משום מה המגיבים פה
    למרות שבחרו לקרוא את המאמר
    חושדים בבערות של המון העם
    אני מכיר רבים וטובים שההנאה שלהם מצפייה בסרט טוב , היא בדיור כפי שכותב המאמר
    אני באופן אישי חושב שהנהירה החרדית לשטיסל נובעת מהנאה קולנועית מהסוג שכותב המאמר
    מאז הסדרה האוס בארה"ב נבנו מלא סדרות שהביאו את אלוה-ים לקולנוע ולא מאפשרים כל כך להיות רק פסיבים
    נטפליקס אחזו את זה בקורונה ועשו הרבה סדרות שמשלבות אקטיביזם פסיבי וזה נפוץ ביותר
    אז ברןר שאקטיביזם ממש לא תמיד יש כח לבן אדם כשהוא בא לראו סרט או סדרה
    אבל משהו השתנה

  • הגם שהמאמר יפה אבל החול והקודש המשמשים בערבוביה במאמר הוא קצת צורם. לדעתי זה ממש מדומיין וקצת תלוש כאילו יושבי המסך ישנו את ישיבתם מול המסך ויתחילו לחלק הערות וביקורות על הבמאי [אפילו אם הסרט פצצה] ובזה כבר לא יבלעו את הסרט לתוך קיבתם היכן הרעיון הזה אמור לחול חוץ מעל הנייר ועוד שיגיעו הדברים לטריד למפלט על מי בדיוק הוא יהיה טרוד לפלוט וכי הצופה מנסה להשפיע על מישהו הוא בדיוק בצד השני של הסיטואציה כעת [ועוד הרב מבריסק… אולי נשאל אותו]

  • לא אחליט אם מותר או אסור אתם כבר מכירים אותי שאיני קובע מה לעשות רק נותן נקודות למחשבה, ילדי הביא סרט [כשר למהדרין עם אלף אישורים] על ילד עני שכדי לממון תרופות יקרות לאביו עבד בלילה בנמל עם דייגים, לא צפיתי בסרט הרגשתי דחייה וגועל נפש שילד כזה הופך להיות גיבור כידוע סרטים בלי מתח וריגושים זה לא מעניין, אבל לגופו של עניין ילד שרואה שלאביו יש תרופות יקרות ואין ידו משגת שיפנה בדמעות לרב השכונה וההמשך ידוע לא להתחיל לעבוד אצל דייגים
    ב' כשהייתי ילד סדרת הספרים חסמבה השביעיה הסודית חמישיה מפורסמת ועוד היו נפוצים אצל כולם וגם אם לא הייתה בעייה בכשרות [גם בזה איני בטוח] אבל זה גרם נזק חינוכי אדיר ילדים היו מחפשים מחבלים [תבין הילדות שלנו הייתה בתקופה של מלחמות ששת הימים התשה ויום הכיפורים] פעם חברים שלי ראו בן אדם שהם החליטו שהוא הולך להטמין פצצה וצעקו עליו והשפילו אותו והזמינו לו משטרה או פעם הילדים החליטו על מישהוא שהוא מסיונר [גם זה היה הטרנד אז] הנזק החינוכי היה בל יתואר איני מתכוון עם על פי ההלכה יש לזה דין מושב ליצים או לא אני לא בקטע הזה, הרי לא צופים רק בסרטים על השואה. ולסיום כשאסרו וידאו בזמנו היה לי חבר שקנה מכשיר וידאו ואמרנו לו שבשביל סרט של החתונה או כמה סרטים של אדמו"רים לא מכניסים מכשיר וידאו כי תתמכר לזה ותגיע לתכנים גרועים מאד [אי אפשר להשוות את זה לאינטרנט כי באינטרנט יש ים של עבודות מחקר אין את הדין של הגמרא כתובות נ"ט ע"ב, הבטלה מביאה לידי זימה] והוא צחק עלינו הסוף היה שהוא הגיעה לעבירות נוראות בתחום האישות [חברים שלי חשדו בו ושתלו לו במשרד מצלמה נסתרת ללא ידיעתו].

  • אוי לי שראיתי בכך…. עוד פילפול בהווית הקולנוע, ברור כשמש בצהריים שאף אחד מגדולי ישראל אם היה חשוף למדיה שיש לעולם להציע לא היה הופך להיות כזה!
    הכלל הוא, סרטים הגם שיש בהם (כביכול) טוב ורע (בוודאות) בעירבוביה הינם סכנה נוראית וגם אם לא מפילה היא עדיין מביאה התקררות ברוחניות הצופה מעצם דבקות המדמה שלו למדרגה כל כך פחותה, נאמר "וביד הנביאים אדמה" שמה יש מקום לעבודה ושימוש של מדמה.
    האתר מנסה באופן סיסטמטי לייצר דמות של אדם שומר מצוות אשר התפשרות במצוות ובקדושה היא הדרך שהוא צריך ללכת בה לכתחילה ע"י הצדקה של צפיה בקולנוע ובמסך וכו וכו….

    וכמו כל המדיה, פעולתה היא מקרב את הרחוקים מהתורה (ע"י צפיה ברבנים) אבל מרחיקה את הקרובים לתורה(שיורדים ממעלתם והופכים לצופים).

  • הסיבה האמיתית מדוע הגדוילים אסרו אינטרנט
    https://www.kikar.co.il/384052.html

  • אני עובר על המאמרים בנושא שטיסל וסרטים, מוצא דיונים ארוכים ועשרות תגובות משלל זויות, ונדהם, איך ייתכן שלא מצאתי אף רמז דרמז לשאלה – האם ההלכה קובעת משהו בנושא? למשל, אפשר היה להביא מהשו"ע (או"ח שז, טז): "מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק כגון ספר עמנואל‏ וכן ספרי מלחמות אסור לקרות בהם בשבת, ואף בחול אסור משום מושב לצים ועובר משום אל תפנו אל האלילים לא תפנו אל מדעתכם, ובדברי חשק איכא תו משום מגרה יצר הרע, ומי שחיברן ומי שהעתיקן ואין צריך לומר המדפיסן מחטיאים את הרבים". האם סדרת שטיסל נכללת בקטגוריה זו טובה יותר? גרועה יותר? האם יש מישהו מפוסקי הדור האחרון שהתייחס לנושא? (אני מכיר את הרב דוד סתיו שהתיר. האם זה הפוסק שלאורו הולכים הכותבים? אם כן, תביאו את הפסק!)

    בקיצור: א. האם ייתכן שאדם חרדי ילך לצפות בסרט בלי שהוטרד לרגע מהשאלה האם ההלכה מתירה זאת או לא? ב. ואם ייתכן שכן, מה זה אומר על המחוייבות שלו להלכה בכלל? מה מלבד הלבוש הופך אותו לחרדי ומייחד אותו מהדת"ל, קונסרבטיבי וכו'?

    • נו, האם אתה מכיר מישהו שמקיים את דברי השולחן ערוך ואינו קורא ספרות על משלים ועל מלחמות? עלינו לדבר על עולם ריאלי, לא על עולם מדומיין שלא מתכתב עם המציאות. זו בדיוק מעלת המאמרים – שהם מתייחסים למה שקורה, למצוי ולא לרצוי מדומיין. רק התייחסות למצוי יכולה להביא אותנו קרוב יותר אל הרצוי.

  • לצערי הרב אני לא אוהב את התגובה של רוני השלחן ערוך קודש קדשים נקודה

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל