צריך עיון > סדר שני > חיים מאושרים ללא אינטרנט וסרטים?

חיים מאושרים ללא אינטרנט וסרטים?

pp
הרב יהושע פפר עורך ראשי, כתב-העת "צריך עיון"

סרטי הקולנוע נמצאים כבר מזמן בבתים חרדים, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו. הגיע הזמן לשאול את עצמנו איך גורמים לצפייה בהם להיות מזיקה פחות ומועילה יותר, במקום להתעלם מקיומם או להדחיק את השפעתם.

כ"ג טבת תשפ"א

"חיים מאושרים רק בלי אינטרנט וסרטים". כך מכריזים הסטיקרים. קשה להוכיח מדעית מהם חיים מאושרים, ואין אפוא דרך טובה להתעמת עם קביעת מנסחי הסלוגן. עם זאת, כיוון שרוב העולם חפץ לכאורה באושר, נראה שדעת הרוב אינה מסכימה עם המשפט הנחרץ. העולם כולו, ובתוכו חלקים לא קטנים מתוך הציבור החרדי, בוחר באינטרנט (גם מסונן) ובסרטים (במינון משתנה). הסטיקרים נובחים והשיירה עוברת.

בתור אברך צעיר (ותמים), אני זוכר את עצמי מתבטא בתמיהה על תופעת ה"בטלה" שעלתה לדיון עם החברותא דאז: וכי מה כבר יש לעשות בבית חוץ מללמוד? משהגיח המחשב הנייד לתוך חיינו ועשה את דרכו לביתם של בני-תורה רבים, השאלה באה על פתרונה. כיום, התהפכו הדברים עד שנדמה כי רק מיעוט מתוך הציבור החרדי מדיר את עצמו לגמרי מצפייה בסרטים. השאר, כל אחד במינון וברמה שקובע לעצמו, צופה גם צופה: ישנם הצופים רק בקולנוע חרדי, וישנם הצופים גם ביצירות קולנועיות, הצנועות שביניהן, שמקורן זר.

חדירת המחשב הנייד לתוך בתים חרדיים – בין אם לצרכים תורניים, יומיומיים או לצורך עבודה – שינתה לחלוטין את כללי המשחק ואת כללי המלחמה. מהכרעה טוטאלית, הפכה המשימה העיקרית למשימה של הכלה וצמצום נזקים. בתנאים החדשים, זה המקסימום שניתן לשאוף אליו

בעבר המצב היה שונה. מלחמת קברניטי הציבור נגד מכשיר הטלוויזיה הסתיימה לפני כמה עשורים בניצחון מוחץ: בעלי האנטנות הוקעו מן המחנה, והעדרו של מכשיר הטלוויזיה הפך להיות הסמל המזהה של הבית החרדי. אולם, המאה ה-21 בישרה כי מדובר בניצחון זמני בלבד. חדירת המחשב הנייד לתוך בתים חרדיים – בין אם לצרכים תורניים, יומיומיים או לצורך עבודה – שינתה לחלוטין את כללי המשחק ואת כללי המלחמה. מהכרעה טוטאלית, הפכה המשימה העיקרית למשימה של הכלה וצמצום נזקים. בתנאים החדשים, זה המקסימום שניתן לשאוף אליו.

כיצד ניתן להתמודד עם המציאות החדשה הזאת? כיצד ראוי להגיב למצב שבו לצד המסרים של החינוך החרדי המקובל חודרים לתוך עולמו של הצעיר החרדי מסרים זרים, סמויים וגלויים, ממקורות נטולי קשר לערכי היהדות ולדרך התורה? לעת עתה, גישת מוסדות החינוך במחננו היא התעלמות מוחלטת. לעת רצון ישחררו איש או אשת צוות חצי קריצה, לאותת שהם מודעים לכך שתלמידים צופים בתכנים זרים, אך בוחרים במודע להתעלם מכך. אין לזלזל בגישה הזו, המבקשת לשמור על "פרהסיה נקייה" ודואגת לניקיון הדעת של אלו המקפידים שלא להיחשף לחומרים הוליוודיים. אולם, ישנו גם שלב שבו הופכת השתיקה לרועמת ומזיקה יותר מהדיבור. אין לי אמת מידה להכריע מתי הוא מגיע והאם הוא כבר כאן, אולם שאלתי אינה מתייחסת למוסדות הלימוד, אלא לנו, בתור אנשים פרטיים – הורים, בוגרים, צעירים. אם לא אנו, אז צאצאינו צופים בסרטים, וזוהי עובדה שלא ניתן להשיב אחור. איך מתמודדים אתה?

בהינתן גודל האתגר, שעד לאחרונה לא זכה להתייחסות רצינית כלשהי, שמחתי לראות על במת "צריך עיון" את מאמרו של אליהו לוי, שעסק בסדרת "שטיסל" המצליחה וביחס הראוי לקולנוע בכלל. הגיע הזמן. במאמרו, פותח לוי בהערה כללית על הקולנוע, שאותה הוא מבסס על דברי סוקרטס המאשים את התיאטרון ב"חיקוי" שיש בו פגם מהותי. משם הוא ממשיך לעיסוק ספציפי בסדרת "שטיסל" ובהשפעתה על החברה החרדית, שלדבריו עלולה לאבד את מעלת ה"חד-פעמיות" בעקבות הצפייה בה. אף אני אלך בדרכו. באשר לסוקרטס, אבקש לשפוך אור על עמדתו מתוך "משל המערה" הידוע, ומשם לדון במידת הפגם הקיים בקולנוע של היום. משם אעבור לדון באתגרים הפנימיים שלנו מול הקולנוע, שהם לב העניין שלשמו התכנסנו. לבסוף, אבהיר מדוע "שטיסל", בסופו של יום, טובה ליהודים.

 

הקולנוע ומשל המערה

המחשבה על קולנוע – צפייה בדמויות מרקדות על מסך – מחזירה אותנו אל "משל המערה" הידוע של אפלטון. להזכיר, המשל מעניק לקורא דימוי קודר של בערות בהתגלמות קבוצת אסירים שנכלאו מגיל רך במערה חשוכה, מרותקים בשלשלאות ברזל וללא אפשרות להסיר את מבטם מכותל המערה. מאחורי האסירים חומה, ומאחוריה בוערת מדורה שאינה נכבית לעולם, ומאירה את הקיר שעליו צופים האסירים. בין האש לחומה חולפים אנשים הנושאים עצמים בצורות שונות, ואלו (הנישאים מעל גובה החומה) מטילים צללים על הקיר הנצפה. האסירים אף שומעים את הדי הקולות שהאנשים משמיעים, וסבורים אפוא שמה שמוצג להם בקיר הוא החיים המציאותיים עצמם. חיי האסירים סובבים סביב הצללים וקולותיהם, ההופכים להיות כל עולמם, ובהתאם לכך הם מפתחים תרבות, פרשנות, ותיאוריות שונות.

בוורסיה מודרנית של אסירי המערה, אנו כולאים את עצמנו מול מסך וחיים במציאות מדומה פרי דמיונו של במאי. הכניסה לאולם הקולנוע (שכיום נמצא בכל בית) היא מעשה כניעה, הפיכה של עצמנו ל"חומר ביד היוצר" של אחרים המשחקים ברגשותינו ומעצבים את תודעתנו

המשך המשל פחות חשוב לנו, אך עדיין ראוי להזכירו. אחד האסירים מצליח להשתחרר ולצאת מן המערה, שם הוא מגלה (לאחר לא מעט תלאות) את אור היום ואת המציאות הקיימת מחוץ למערה. כיון שלמד להבחין בין עצמים לבין צלליהם, הוא חוזר למערה על מנת לשחרר את חבריו ו"לגלות להם את האור" – אך ניסיונותיו עולים בתוהו. בחזרתו אל האפלה הוא אינו מסוגל לראות מאומה, מאחר שעיניו התרגלו לאור השמש ואינן מסתגלות לחשיכה, עד שהאסירים לועגים לו וטוענים שהוא התעוור. הם מבטלים בזלזול את דבריו אודות העולם מחוץ למערה, ומחליטים שאם מישהו ינסה לשחרר אותם מכבליהם ולהוציא אותם מהמערה הם ירצחו אותו כדי לא להתעוור בעצמם. הסוף, במקביל לסופו המר של סוקרטס עצמו, אינו "סוף טוב".

יש לראות במאבק של סוקרטס עם התיאטרון, שאותו ציין לוי מתוך הספר העשירי של "המדינה", הרחבה של משל המערה.[1] סוקרטס מציין את "המלחמה העתיקה" בין המשוררים לבין הפילוסופים, ומעניק לה מסגור של מאבק בין אור לחושך, בין חכמה לבערות. לדבריו, המשוררים אינם שואפים לחיי דעת, לחיים רפלקטיביים. הגיבורים שלהם הם אנשי המעשה, לוחמים ואנשי חיל, ולכן סוקרטס מאשים אותם בחיקוי חלקי ולקוי – שכן המשוררים עצמם לא מכירים את אומנות הלוחמה. קולות המשוררים מקבילים, בעיני סוקרטס, לקולות המהדהדים מקיר המערה, והם מעניקים לשומע תמונה חד-ממדית ומעוותת של המציאות. מנגד, הפילוסוף עוסק בפעולה רפלקטיבית המעניקה למציאות את מלוא הריבוד הקיים בה. כמו המשורר, גם הוא אינו מכיר את אומנות הלוחמה, אך אין בכך פגם שכן דיבורו נמצא "מעל" המציאות ולא "מתחת" לה. כמו האסיר שיצא מן המערה הוא מזמין את שומעיו, תוך סיכון עצמי שסוקרטס עתיד לחוות על בשרו, לחוות אף הם את האור כי טוב.

הוויכוח העיקרי בין סוקרטס לבין המשוררים הוא על סוג החינוך הראוי לדור הבא, או על זהות המחנך הראוי: המשורר בעל הרגש או הפילוסוף בעל התבונה? האהבה, בתור דוגמה לרגש עוצמתי – אהבת הרע, אהבת כלולות, אהבת המולדת ולהבדיל אהבת ה' – היא מניע עוצמתי לעשייה נלהבת. ואולם, הצד השני שלה היא "אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה" (בראשית רבה נה). עוצמת המניע אמנם גורמת לנו לפעול, אך תוך סטייה משורת הדין, מטהרת התבונה. סוקרטס מצדד באופן נחרץ בחינוך התבוני. הוא סבור כי חינוך באמצעות התפעלות הרגש עלול להוביל את האדם והחברה לפי פחת, וכדי להינצל מכך אין מנוס מגירוש המשוררים מהמדינה הטובה וחינוך הנוער על-ידי הפילוסופים ולאור התבונה.

ביקורתו של סוקרטס כנגד החינוך הרגשי מזכירה את דברי הרמב"ם בנושא ה"היפעלות". הרמב"ם (מורה נבוכים ח"א, פרק נה) מזהיר אותנו פן נייחס להקב"ה צד של היפעלות. אין לומר שהקב"ה פועל מתוך רחמים או מתוך כעס, מתוך אהבה או מתוך שנאה, שכן לא ייתכן שאחרים יפעלו עליו ויהפכו אותו ל"נפעל". לדעת הרמב"ם, ניתן רק לומר שהקב"ה פועל בצורה שמזכירה במונחים אנושיים פעולה של רחמים, כאשר הוא עצמו אינו שותף לרגש האנושי שאנחנו מכירים. על אותו המשקל, הרמב"ם אף מזהיר את האדם, ובפרט את מנהיגי החברה, שאין לקבל הכרעות מתוך מצבי היפעלות: "כל היפעלות היא רעה" (שם, פרק נד). כמו הקב"ה, אף מנהיג אנושי ראוי לו להימנע מפעולות הנובעות "מרוך וחמלה והיפעלות" או מרגשות אחרים כמו כעס ושנאה, ולפעול אך "כפי מה שייראה לו מן הדין".

האדם השלם אצל הרמב"ם הוא האדם המושל על יצריו, על רגשותיו ועל תאוותיו הגופניים (שאותם הרמב"ם מגנה בחריפות), "וישים תכליתו תכלית האדם באשר הוא אדם, והוא ציור המושכלות לא זולתן" (שם, חלק ג, פרק ח).  חייהם של אסירי המערה, שכל עולמם מעוצב על-ידי אחרים השולטים על רגשותיהם ודעותיהם, הם דוגמה קיצונית של חיי היפעלות. הרמב"ם מדמה חיים אלה למדרגת העבד – צורת אדם שהסבילות מגדירה אותה. לשון אחרת: הם דומים לחומר, שאצל הרמב"ם הוא המקור והשורש לכל חיסרון (שם), הנשלט על-ידי צורתם של אחרים.

זו גם הביקורת שיש להפנות כלפי הקולנוע. בוורסיה מודרנית של אסירי המערה, אנו כולאים את עצמנו מול מסך וחיים במציאות מדומה פרי דמיונו של במאי. הכניסה לאולם הקולנוע (שכיום נמצא בכל בית) היא מעשה כניעה, הפיכה של עצמנו ל"חומר ביד היוצר" של אחרים המשחקים ברגשותינו ומעצבים את תודעתנו. מסיבה דומה התנגד הרמב"ם לשמיעת מוסיקה (פאר הדור, סימן קמג); הדברים קל וחומר ביחס לעוצמות של הקולנוע.

 

סכנות החינוך החדש

המאבק בין הפילוסופים למשוררים הוא אפוא תחרות בין מרכז הרגש ומרכז התבונה: מי עומד בראש ועל מי מוטל תפקיד החינוך של הדור הבא? בעימות בין הצדדים, אין ספק שיד המשוררים – ובגרסה החדשה של היום, יד הבמאים – על העליונה. "פוליטיקה", אמר אנדרו ברייטברט, "היא במורד הזרם מתרבות" – השינויים הגדולים מתחילים בתרבות, והשדה התרבותי העוצמתי ביותר בימינו הוא הקולנוע. לעליונות זו יש השלכות מכריעות עבורנו. הקולנוע מעצב את הערכים של החברה המערבית כיום, ועבור צופים רבים זה קורא מבלי משים.

תובנה זו עומדת בבסיסה של ביקורת הקולנוע, הנשמעת שני צדדים המפה הפוליטית. משמאל, קבוצות כמו "אסכולת פרנקפורט" ותלמידיה ביקרו את השימוש בקולנוע בתור אמצעי שימור ההגמוניה הכלכלית ודיכוי החריג;[2] ואילו מימין, קבוצות שמרניות הזהירו את הציבור מפני השפעת הקולנוע על תרבות הצריכה והחפצה גורפת (commodification), וכן מפני אינדוקטרינציה קולקטיבית לתפיסות מזיקות ביחס לאהבה ומיניות, אלימות, קשרי משפחה, ועוד. אלו ואלו הסכימו שהשפעת הקולנוע מכריעה.

כיום, מסרים מגיעים אלינו מהוליווד ולא מגורמים מדיניים ועוסקים באהבה אישית ולא בשנאה לאומית – אך מבחינה דתית נדמה שהם מאתגרים אותנו יותר מאי-פעם. כדברי ג'יימס וולקוט, מבקר תרבות ותיק, סרטים של היום רוויים ב"תרבות פּוֹפּ ליברלית, בעצלות מוסרית, בהומניות חילונית זחוחה על קבים, בהשמצת הא-ל והעם, בדמוניזציה של קפיטליזם, ובאלילות של אוֹפְרָה [וינפרי]"

קולנוע אינו כמובן "כולו רע". יש בו צדדים טובים ומועילים. אחד מהם, שכבר הוזכרה במאמר של לוי, הוא יכולת הקולנוע להעביר ביקורת נוקבת, עוצמתית ויעילה על תופעות חברתיות הדורשות תיקון. אכן, חיקוי של המציאות או צדדים מתוכה המוצג בסרטים יכול להביא את הצופים להרהר על המציאות המוכרת לו – על נושאים חברתיים ופוליטיים, על הורות וזוגיות ויחסי אנוש, על אמונה דתית ועל עולם של רעיונות – ועל ההבדלים בין המופיע על המסך לבין הגרסה האמיתית. יש גם סרטים המפנים את עוצמת המדיום הקולנועי דווקא לעורר את הצופה לחשיבה, להרהור בדילמות מוסריות ולערעור על תפיסות מקובלות. סרטים יכולים לרגש אותנו ולהעניק השראה. ובדברי ג'ק ניקולסון (שחקן נודע), "הם נותנים לנו תקוות וגם טראומות; הם לוקחים אותנו למקומות שמעולם לא ביקרנו בהם, ולו לכמה רגעים, ומאפשרים לנו לברוח כשאנו זקוקים לכך".

אבל דווקא הצדדים היפים יותר של הקולנוע הם הגורמים לנו להוריד את המגן ולספוג את המסרים, הן הגלויים והן (ובעיקר) את הסמויים. בעבר, שימש הקולנוע הרשמי של מדינות שונות בתור מכונה תעמולה רבת-עוצמה – גרמניה הנאצית היא כמובן הדוגמה האולטימטיבית לכך. כיום, מסרים מגיעים אלינו מהוליווד ולא מגורמים מדיניים ועוסקים באהבה אישית ולא בשנאה לאומית – אך מבחינה דתית נדמה שהם מאתגרים אותנו יותר מאי-פעם. כדברי ג'יימס וולקוט, מבקר תרבות ותיק, סרטים של היום רוויים ב"תרבות פּוֹפּ ליברלית, בעצלות מוסרית, בהומניות חילונית זחוחה על קבים, בהשמצת הא-ל והעם, בדמוניזציה של קפיטליזם, ובאלילות של אוֹפְרָה [וינפרי]". אם אלה תכני החינוך, מומלץ בחום להיעדר מבית הספר.

נקודה זו ראויה להבהרה. אינני סבור, כפי שנטען לעתים בוויכוחים על קולנוע, שמי שנחשף למעשה רצח עלול להפוך לרוצח. אך כפי שציין דוד תומסון (מגדולי מבקרי הקולנוע ומחבר של למעלה מעשרים ספרים בנושא), ההזדהות שלנו עם רוצח, לצד עצם החשיפה אל המעשה, עלולה להקהות את עוצמת הסלידה ממנו: "במשך מאה שנה, סרטים המיסו הרבה מההתנגדות שלנו לרצח".[3] ואם כך הדבר ביחס לרצח, הדברים קל וחומר ביחס למעשים קיצוניים פחות כמו גניבה ורמאות, בגידה בבת זוג או חילול שבת.

עבור האדם החרדי יש גם נקודה נוספת, והיא החשיפה עצמה: חשיפה למגוון אנושי עצום של דתות שונות, תפיסות שונות, אורחות חיים שונים, וכך הלאה. ההתמודדות של הציבור החרדי עם איומי העולם המודרני מושתתת על עיקרון ההתבדלות – הגבהת החומות בניסיון לשמר את טהרת פך השמן. מערכת החינוך החרדית אינה מעוניינת אפוא לחנך לאוטונומיה אישית של בחירה בין אופציות מתחרות של החיים הטובים; מבחינתה יש אופציה לגיטימית אחת בלבד: "האופציה הנכונה". כך, למשל, התבטא הרב מבריסק בסוגיה מקבילה:

כאשר נשאל פעם על ידי רבי יהושע יגל שליט"א מהי דעתו על לימוד המקצוע "מחשבת ישראל", שאל אותו מרן זצ"ל: מה זה? וכשהסביר לו הרב יגל כי בשיעורים הללו מלמדים את התלמידים את השיטות השונות בהשקפה היהודית, אמר, כי אסור ללמד לצעירים כמה שיטות, תוך הבהרת כל שיטה במה היא חלוקה מהאחרות, אלא יש ללמדם את ההשקפה הנכונה בלבד.[4]

אם כך הדבר בנוגע לשיטות שונות של גדולי הדורות, הדברים כמובן קל וחומר בנוגע לאורחות חיים החורגים מגבולות החרדיות בפרט ודת ישראל בכלל. תרבות קולנוע אינה בהכרח שוללת את חיי הדת, אך היא מציגה אותם לכל היותר בתור אופציה אחת מבין מגוון עשיר של אופציות לגיטימיות – מה שמנוגד לחלוטין לחינוך החרדי. בתור דוגמה לכך, חבר סיפר לי כיצד עבר טלטלה דתית מתוך צפייה בסרט על משפחה נוצרית אדוקה שבנם ניצל ב"נס רפואי" בעקבות תפילות ואמונה. עצם העובדה ש"לא רק אצלנו יש דברים כאלה" לא נתנה לו מנוחה.

 

כיצד להתמודד עם השפעת הסרטים

כיצד ניתן אפוא להתמודד עם הקולנוע? תשובת הסטיקר המצוטט לעיל – "בלי אינטרנט וסרטים" – היא דרך אחת, ראויה בהחלט. ואולם, המציאות של צפייה בסרטים בעולם החרדי – כלומר, בחלקים לא קטנים מתוכו – קיימת ואיתנה, ולא נראה שהמגמה עומדת להתהפך. עלינו לחשוב אפוא על דרכי התמודדות עם המצב הקיים, גם אם הוא אינו אידיאלי.

התשובה לאתגר מחזירה אותנו לדברי הרמב"ם אודות גנאי ההיפעלות. צפייה בסרט יכולה לחשוף את הצופה לתכנים לא ראויים ולמסרים לא רצויים, אך בה במידה היא יכולה להוות לו מקור השראה וחשיבה. ההבדל אינו בהכרח בבחירת הסרט הנכון (למרות שגם זה בהחלט חשוב), אלא באופן שבו אנחנו צופים בו – בין צפייה אקטיבית לבין צפייה פאסיבית. צפייה פאסיבית היא האופן השגור שבו צופים בסרטים: בדרך זו סופג הצופה את תוכנם אל קרבנו, ומניח לבמאי לשחק ברגשותיו כרצונו. צפייה אקטיבית, לעומת זאת, מפעילה חשיבה ביקורתית. היא חוקרת, תוך כדי צפייה, את האופן שבו הבמאי בחר להציג את הסיפור על המסך. צפייה אקטיבית אינה מניחה לבמאי להאכיל אותנו בכפית, אלא רואה בסרט חומר המאתגר את המחשבה, בדיוק כמו ספר עיוני טוב או הרצאה נוקבת.

הצפייה הפאסיבית הופכת את הצופה לאיש המערה, חומר ביד היוצר של הבמאי. איבוד השליטה עשוי להעניק לו תחושת ביטחון, אך מותיר אותו שבוי בידיו של הבמאי. מנגד, הצפייה האקטיבית הופכת את היוצרות, כאשר הסרט עצמו הוא חומר ביד הצופה המעניק לו צורה

הצפייה הפאסיבית הופכת את הצופה לאיש המערה, חומר ביד היוצר של הבמאי. איבוד השליטה עשוי להעניק לו תחושת ביטחון, אך מותיר אותו שבוי בידיו של הבמאי. מנגד, הצפייה האקטיבית הופכת את היוצרות, כאשר הסרט עצמו הוא חומר ביד הצופה המעניק לו צורה. הצופה שואל את עצמו: מה המסר המועבר בסרט? איזה רגשות הוא מעורר? איזה ערכים הוא מדגיש? האם מתעוררות דילמות מוסריות, ומה פתרונן? ואיך כל זה, ועוד, רלוונטי לחיי? כך, במקום להיות שבוי בידי הסרט, הצפייה יכולה לחדד את תפיסת המציאות של הצופה ולהעניק לו תובנות על מגוון צדדים בחייו הנצפים על המסך.

אני מודע לכך שלא כולנו הולכים להפוך בין-לילה למבקרי קולנוע; מי שצופה בסרט רוצה ליהנות ממנו ולא כדי למתוח עליו ביקורת ולחשוף את מניעיו הנסתרים של הבמאי. ואולם, כוונתי לגישה כללית יותר, לצפייה מודעת מול צפייה לא מודעת, לתנועה פנימית של צופה שאינו מוכן לעיצוב חיצוני. תנועה פנימית זו דורשת חינוך, הדרכה והכנה – והיא ההופכת את הצפייה מפאסיבית לאקטיבית. כאשר אדם ניגש למדיום הקולנועי בצורה אקטיבית – הן ביחס לבחירת הסרט הראוי, והן באופי הצפייה עצמה, הוא מציל את עצמו מירידה למערת הסבילות, והוא אף דואג לצמצם את ההשפעה, בלי משים, ממסרי גלויים או סמויים השזורים בסרט. הרבי מחב"ד נהג לצטט לשלוחיו, שחששו מהשפעת הרחוב, מדברי הגמרא: "איידי דטריד למפלט לא בלעי" (חולין ח, ב) – אם אתה עסוק בהשפעה, אתה לא תהיה מושפע. אף כאן, כמובן בהתאמה, המפתח מונח בהלך הרוח, בתנועה הפנימית של הצופה.

לא מדובר בפתרון מושלם החוסם הרמטית את הפגמים המנויים לעיל – בפרט עבור האדם החרדי, שעבורו הקולנוע מהווה כאמור אתגר מיוחד. אך אין אנו עוסקים כאן באידיאל, אלא במציאות; במציאות אין מושלם, ועלינו לחתור אחר הרע במיעוטו למצוא בו את נקודת האור.

 

החוויה החד-פעמית

פרט לביקורתו של סוקרטס, העלה לוי נקודה נוספת לחובתו של הקולנוע – אובדן האינטימיות. הצפייה בסצנות המתארות יחסים אינטימיים בסדרת "שטיסל" גרמה ללוי אי-נוחות, והוא רואה בה וביצירות הדומות לה תופעה שלילית, בעלת פוטנציאל הרסני. הוא מזכיר בדבריו סצנת קולנועית של פגישת שידוך, וחוזה שחורת לתלמידת הסמינר בת ה-19 הצופה בה: "כאשר היא תגיע לפגישה אמיתית, היא עשויה לפתע להסיט בביישנות את מבטה, כמו השחקנית בטלוויזיה, או אולי לספר על איזו התנהגות חריגה שלה כפי שעשתה שירה בספרה על טיולים ליליים ביער רמות". לוי פוחד מאבדן החוויה החד-פעמית, היחידאית; הוא חושש "מחילול האינטימיות החרדית", מחשיפתה וממילא מביטולה של המסתורין שלה, מזיהום "הפך השמן הטהור". עדיף לאדם החרדי לצפות בדמויות חילוניות, הרחוקות מעולמו הפנימי, שלא ישפיעו על חוויותיו; דווקא הצפייה בחרדים עשויה להזיק יותר.

גם אם מדובר ב"אופרת סבון" סטנדרטית בעלילה ובתמות שלה, דוגמת הסדרה "שטיסל", העובדה שמדובר במשפחה חרדית ובניסיון ליצור דמויות ריאליות מאתגרת את הצופה החרדי לחשוב על עצמו, על סביבתו ועל עולמו, ולתהות: עד כמה הוא מכיר דמויות דומות עם דילמות מקבילות, ושמא יש בכך משהו שראוי ללמוד עבור חייו הוא

אינני מסכים עם דברים אלו. ככל שמדובר בצפייה אקטיבית, המחפשת לגזור משמעות ותובנות מתוך היצירה הקולנועית, נדמה שיש דווקא יתרון בצפייה בדמויות חרדיות על-פני דמויות אחרות. מטבע הדברים, לצופה החרדי יש הזדהות קרובה יותר עם דמויות אלו והסיטואציות שלתוכן הן נקלעות, והצפייה שלו תהיה אפוא יותר מעורבת, יותר מבחינה ויותר אקטיבית. גם אם מדובר ב"אופרת סבון" סטנדרטית בעלילה ובתמות שלה, דוגמת הסדרה "שטיסל", העובדה שמדובר במשפחה חרדית ובניסיון ליצור דמויות ריאליות מאתגרת את הצופה החרדי לחשוב על עצמו, על סביבתו ועל עולמו, ולתהות: עד כמה הוא מכיר דמויות דומות עם דילמות מקבילות, ושמא יש בכך משהו שראוי ללמוד עבור חייו הוא. הן מבחינת אופי התכנים והן מבחינת אופן הצפייה, עדיפה אפוא הצפייה בתכנים מתוך הסביבה הקרובה; האופציות המתחרות עשויות להיות נעדרי צניעות מחד, ולעודד צפייה פאסיבית מאידך.

באשר לבעיה שמעלה לוי – איבוד החד-פעמיות, זיהום פך השמן הטהור – נראה לי שנדרשת שעות צפייה רבות כדי שאדם יחיה את חייהם של אחרים ויאבד את תחושת הבלעדיות של חוויותיו האישיות. אני מקווה שבכל הנוגע לאדם החרדי, החשש הוא רחוק. אך ייתכן גם שהחשש הוא הפוך. כל אדם גדל לתוך סביבה ותרבות מסוימות, בעלות נורמות חברתיות מקובלות של אסתטיקה, של כבוד, של ערכים, של סגנון דיבור, של קולינריה, ואף של אינטימיות. וטוב שכך. קונבנציות חברתיות מעניקות לנו סדר, ובלעדיהן אין לחברה האנושית יכולת לתפקד. אנו סומכים על נורמות מקובלות לכוון את ההנהגות שלנו, להעניק סדר וצפיות ליחסים חברתיים ולאפשר לנו להבין ולפענח את מעשה הזולת. העדרן היה מחייב אותנו להשקיע מאמצים עצומים בחלק הצורני של ההתנהלות היומיומית, ומונע מאתנו את היכולת להתמקד בתוכן: ברגש, בתחושה, ביחס, בכוונה.

עיקרון זה נכון בכל תחומי החיים. הוא נכון ביחס לסעודות שאנו אוכלים, המסודרים לפי מנה ראשונה, מנה עיקרית ומנה אחרונה – סדר המאפשר לנו להתמקד בתוכן, בלי לחשב את הצורה כל פעם מחדש. להבדיל, הוא תקף גם ביחס לסדרי התפילות שתיקנו חז"ל, ואפילו למילות התפילה שנקבעו עבורנו, באופן שאנו חופשיים להתמקד בכוונה, בקשר עם הקב"ה, ברצון. והוא חשוב גם ביחסים שלנו עם הזולת, ואפילו אלו האינטימיים. הקודים החברתיים, אם בלחיצת יד עסקית ואם בנסיבות פרטיות יותר, שומרים עלינו מהמבוכה של הבלתי נודע. הם מאפשרים לנו לצלוח את הצורה ולהתמקד בתוכן.

בנוהג שבחברה החרדית, סביר להניח שבחורה המגיעה לפרקה מעולם לא שוחחה שיחת מרעים עם בחור. ככל שאין לה אחים בגילאים הרלוונטיים, היא עשויה להגיע לפגישת השידוכים הראשונה בלי להכיר צורת בחור מהי: כיצד "נראים" בחורים, כיצד הם מתלבשים, כיצד הם משוחחים, כיצד נפגשים אתם. מצב כזה, שאליו מייחס לוי את הקסם של מפגש חד-פעמי, עשוי להיות דווקא מלחיץ ומאיים. כמובן שרבים יסתדרו היטב, אך עבור אחרים העדר הקונבנציות עלול לגרום לפגישה הראשונה להיות מביכה. באשר לימי השבע ברכות, זו אחת הסיבות שחתנים וכלות מזדקקים לשירותם של מדריכי חתנים וכלות: הם מלמדים אותם את הקודים הנחוצים. במינון הראוי והמתאים, הקונבנציות החברתיות, שאת חלקן ניתן ללמוד מתוך דמויות המופיעות על המסך – דמויות שלנו, כאמור, דמויות מבפנים – אינן עושקות מאתנו את החד-פעמיות של החוויה; הן דווקא מאפשרות אותה.

זו אמנם לא סיבה לעודד את הצפייה ב"שטיסל", אך גם לא סיבה לשלול אותה.

"שטיסל" – טובה ליהודים

לסיום, ארצה להוסיף מילה טובה על הסדרה המדוברת. סדרת "שטיסל" יוצאת דופן בכך שהיא מביאה למסך דמויות חרדיות סימפטיות, אנושיות ומורכבות, שקל להזדהות אתן וקל לאהוב אותן. לאחר עשורים של דה-הומניזציה של הציבור החרדי על-ידי גורמי תקשורת בישראל, "שטיסל" מייצגת נקודת שיא של עידן אחר שבו האדם החרדי מוצג בתור אדם – אדם ייחודי אמנם, אדם בעל ערכים שונים ואורחות חיים אקסצנטריים משהו, אבל אדם. יהודי.

"שטיסל" חוטאת אולי לערך האמת. מדובר בחיקוי לא מושלם, שאינו יכול להיות ייצוג הולם של המציאות. אך מגיע לה קרדיט על כך שהיא אינה קורצת לפנטזיה החילונית לפיה חרדים חיים בגטו ורק מחכים לברוח ממנו, ואף אינה מצטרפת לנרטיב השקרי לפיו החיפוש אחר אהבה כרוך בוויתור על אמונה דתית. ואולם, תרומתה העיקרית אינה למידת ה"אמת", אלא למידת ה"שלום". דווקא בתקופת הקורונה, זמן שכה מדגיש את ההבדלים ואת המתחים בין המחנות השונים, "שטיסל" נותנת פרספקטיבה אחרת. ביחס להתלהבותם של יהודי ארה"ב מהסדרה, כתב פיטר ביינרט שהיא ממתנת את פחדם של יהודים מודרניים מהציבור החרדי:

מסורת ישראל מעודדת יהודים לחשוב על עצמם כמשפחה מורחבת; בכך שהיא נוגעת בפינה הקיצונית והמסוגרת ביותר של העולם היהודי ומוצא בה תמות אוניברסאליות, "שטיסל" מעבירה את המסר שלמרות הכל, הם עדיין כאלה.

סדרת "שטיסל" טובה ליהודים, וטובה גם לחרדים. כמו כל קולנוע, הצפייה בה עבור אדם חרדי מעלה שאלות מורכבות, אך מוטל עלינו להתמודד עם אתגר הקולנוע בלי קשר לסדרה. גם אם יש בה אי-דיוקים כאלה ואחרים, כמו שלא מעט העירו, אין זה הופך את היוצרים ל"רשעים ארורים". או כפי שלמדונו חז"ל: מותר לשנות מפני השלום.

 


[1] עיינו במאמרו הפרשני של אלן בלום לספר "המדינה", שעוסק בנקודה זו: Allan Bloom, The Republic of Plato (1968) pp. 426-434.

[2] לדוגמה, הרברט מרכוס (מגדולי הוגי האסכולה) כתב כי "על-ידי שליטה בידע, על-ידי ספיגת רבים לתוך תקשורת המונים, המידע משוחרר ואף מוגבל. הפרט אינו באמת יודע מה קורה; המכונה העוצמתית של בידור ועוד בידור מאחדת אותו עם אחרים במצב של תרדמת השוללת כל רעיון שנחשב מזיק (Herbert Marcuse, Eros and Civilization (1955) p. 104).

[3] David Thomson, The Big Screen: The Story of the Movies (2012) p. 42.

[4] ש"י מלר, עובדות והנהגות לבית בריסק כרך ג 179 (התש"ס).

Photo by Alex Litvin on Unsplash

8 תגובות על “חיים מאושרים ללא אינטרנט וסרטים?

  • מאמר נפלא ממש! תענוג לקרוא, גם בשעה קצת מאוחרת… הסכמתי עם הרבה תובנות אך אחת כאבה לי עד מאוד.
    לדעתי, אין שום סיבה שאת למידת החוויות האינטימיות נעשה מתוך צפיה הסצנות אינטימיות נקיות ככל שיהיו. גם במחיר של בהלה או פחד מפני מפגישה עם המין האחר, הרי אנחנו חיים בהשקפה שונה מאוד בכל הנוגע ליחסים ואינטימיות ואין שום הצדקה ללמידה מן הגויים את הנושא הזה, שהוא אולי הכי יקר לעולם היהודי. די לנו במה שכבר הכניסו לנו עד כה גם מבלי שנצפה ישירות בסצנות הוליוודית משפחתיות או זוגיות שמשבשות לנו את ההסתכלות הנכונה.
    אני לא כותבת מתוך הבנת בלעדיות ההשקפה התורנית ולא ניתן להרחיב את הדעת. להיפך. ההשקפה היהודית על זוגיות,אינטימיות וכדו' מרחיבה את הדעת, מאפשרת הרבה מקום ליצירתיות והרבה פחות מלחיצה מהשקפת העולם בנושא הזה.

    • הכותב נזהר ממה שאת טוענת (החדרת "תפיסות הוליוודיות") ומדבר על "קולנוע חרדי" של פגישות של דמויות חרדיות על המסך. באמת לא יזיק לראות כיצד חרדים מקיימים פגישה, ודווקא עלול להזיק לראות כיצד לא-חרדים מקיימים פגישה (ההיפך מטענת המאמר שעליו הכותב מגיב). השאלה לדיון היא האם גם בנסיבות פרטיות צריכים קודים חברתיים (מעין מה שמלמדים בהדרכת חתנים / כלות) או שעדיף להיות ספונטני, "חד-פעמי", נטול קודים חברתיים. לענ"ד דווקא התורה מדריכה אותנו לכיוון של הרב פפר: כולנו עושים את אותן המצוות (שבהן אנו מבטאים את הקשר שלנו עם הקב"ה), וכל ההבדל הוא כוונת הלב, הפנימיות שלנו.

  • ממש יישר כח. נושא חשוב לצורך השעה, אמנם לא צפוי מצריך עיון לעסוק בפתרון בלי לנתח מזווית השקפה…
    ההנאה הגדולה של הצופה היא דווקא בסחיפה אל תוך העולם המשתקף מולו.
    זה הממכר בסרט, זה בעיקר מה שמחפש הצופה.
    לא יודע אם אפשר לומר לו לצפות מזוית אקטיבית, לצערי בעולם הרחב לא זה מה שמחפשים.
    במקביל יש לציין גם שבכלל לא כל הסרטים נותנים מקום לניתוח מעניין, חלק גדול
    מהם הם סתם שטויות, שההנאה מהם תיבטל בעיסוק השכלי שלהם.
    זה נשמע כמו עבודה למבקר סרטים…
    אני חושב שאין מנוס מלהזהר לחזק את הלב בערכים הנכונים והמבט הנכון לחיים
    כדי להמעיט ככל היותר את מפגע הסרטים, ולזכור שאין הם אלא לשעות הפנאי המועטות…
    יישר כח שוב, ראוי על כל פנים לדבר על זה.

  • דברי הרב פפר ראויים לתגובה מכובדת, אולם תחילה אכתוב מעשה שהיה איתי, ואתן לקוראים להוציא לבד את המסקנות.

    אני משמש כפעיל באחד מארגוני הקירוב. באחד ההרצאות היה זה בסמיכות לסיפור המזעזע של הנערים בקפריסין. ועלתה לדיון השאלה, האם היום בעידן הרשת והמדיה באמת הציבור החרדי מצליח להיות מנותק מהעולם החילוני.

    הוצאתי את המכשיר הסלולרי (כשר. מתנצל בשביל צריך עיון), ואמרתי לשומעים שהם יכולים לעבור על כל אנשי הקשר, ואני משער שאוכל לדעת מי שמע על הסיפור ומי לא, ואני אתקשר לעיניהם לבחון את ההשערה.

    ואכן כך היה. השומעים עברו על האנשי קשר ובחרו כמה. התקשרתי לאחד מהם. שאלתי אותו לעיני כולם, מה דעתו על הסיפור בקפריסין? והוא לא מבין מה אני רוצה ממנו. אני מוסיף לשאול. איזה כשל מוסרי הוביל לסיטואציה שכל הארץ רועשת עליה. ושוב, הוא לא מבין מה אני רוצה. לבסוף אני נאלץ לעדכן אותו, לעיני כולם.
    תוך כדי, התברר שגם אני לא בקי בכל הפרטים, מה לעשות – אני שמעתי ברכב ברדיו את הסיפור דרך אגב, ו לא נכנסתי וגם אינני יכול להיכנס למקומות שהנושא נפתח בהרחבה, כך שלא הצגתי את הסיפור בשלימותו.

    שאלתי את המכר ברמקול לעיני כולם. האם יש לך אינטרנט בבית? והוא משיב:כן. יש חסימה עליו? במחשב 'נתיב' ובטאבלט 'הדרן'.
    משם ואילך התגלגלנו לדיון ארוך על הציבור החרדי בעידן האינטרנט. האם האינטרנט פירק את כל החומות, או שמא ישנה קפיצה, אבל גם במקביל יקבעו גבולות חדשים.

    עד כאן הסיפור, שראוי להשמיע אותו מעל במת צריך עיון בצורה ברורה ונוקבת.

    הרב פפר במאמרו מציג כאילו יש את אלו ששוללים הכל ומצהירים 'חיים מאושרים בלי אינטרנט וסרטים', ויש את הרוב שלא, ומחזיק אינטרנט בבית. ואלו שיש אינטרנט בבית, אז בוודאי שיש סרטים וקולנוע וכו'. אבל האמת היא שהרוב הכמותי והאיכותי נמצא בתווך. גם אם יש אינטרנט, יש סינון משמעותי, והדיון כאן על הסדרה שטיסל, מייצג פלח מאד מסוים בחברה החרדית, רובו מודרני בלא אג'נדה מסודרת, ומיעוטו מודרני עם אגינדה מסודרת בנוסח צריך עיון. אבל להציג את השיח ואת הדיון כאילו הוא מייצג את הסטנדרט של המגזר החרדי, הוא חוטא לאמת. הוא מייצג את השוליים הרחבים והגדולים שיש היום. אכן אין ספק שהציבור החרדי עובר את התהליך שעברה הציונות הדתית בעשרות השנים, בו התחדדו הגבולות מדתי לייט ועד חרדל, וככל שעובר הזמן הם נפרדים לקבוצות נפרדות לחלוטין. המאמר של הרב פפר מייצג בהחלט את הקהל הרחב של החרדי לייט שהולך לדרך ארוכה של בירור עצמי. אלא שכאן תבוא האכזבה, 90 אחוז מהדתי לייט הם חסרי כל אידאולוגיה, הם קצת דתיים כי נולדו לבית דתי, הם קצת חילוני ם כי הם חיים בתוך חברה חילוני ת, ואין להם כל בעירה אידאולוגית. יש אמנם 10 אחוז שכן, אבל למיעוט קטן אין כל דרך להחזיק חזק. החרדיים לייט יעברו את אותו תהליך, 90 אחוז מתוכם סתם.. קצת חרדים בגלל הבית וקצת חילונים בגלל החברה, ואין כל אמונה ואידאולוגיה בצדקת הדרך. המיעוט הקטן שצריך עיון מייצגת את עצמו ימצא מכר מאד שהוא מדבר לקירות, כי את החרדי לייט זה לא מעניין.. הוא רוצה עכשיו סרט ולא דיון עמוק ונרחב על הזהות החרדית בעידן הסרטים..

  • עם כל הכבוד לעורך הנכבד על כושר הניתוח האנילטי לתובנות של סדרות הטלוויזיה והסרטים, המון העם לא ניחן בכישורים אלו ואף לא מעונין בכך.

    רוב הצורכים של תעשייה זו מטרתם אחת, בידור והפגת שיעמום, ולכן, בשורה התחתונה, רוב רובה של התעשייה מבוסס על הדחפים האפלים והגרועים ביותר של המין האנושי ועומד בסתירה גמורה לערכי התורה הקדושה.

    משכך, הניסיון להאיר צדדים חיוביים בתעשייה הזו הוא מגוחך ונואל.

    אין ספק שצריכת הבידור חדרה עמוק לציבור החרדי, אגב, משהו שכבר התחיל לפני שלושים שנה ויותר. מי לא מכיר את אותם חדרי טלוויזיה עם מאות סרטים שהושכרו לבחורי ישיבות כבר לפני עשרים שנה.

    לחשוב שההתנהלות צריכה להיות 'חינוך מחדש לצריכה בריאה' הוא לא ריאלי ולא יעיל כמו כל ניסיון אחר למגר את התופעה, ואולי אף יותר גרוע.

    כמו כל איום אחר על הציבור החרדי, גם כאן ההתנהלות צריכה להיות על ידי החרגת התופעה והמשך מסע דא-לגיטימציה חריף ומושקע.

    ברוך ה', רוב הכוס עדיין מלאה ורוב ציבור בני התורה נמנע ואינו נחשף לעולם המושחת והמתואב הזה, עולם הישיבות גדל והולך ומתרבה בבני ישיבות שראשם ורובם מונח בתורה הקדושה, וההבטחה 'כי לא תשכח מפי זרעו' קמה וגם ניצבה בגאון ובעוז.

  • משום מה המגיבים פה
    למרות שבחרו לקרוא את המאמר
    חושדים בבערות של המון העם
    אני מכיר רבים וטובים שההנאה שלהם מצפייה בסרט טוב , היא בדיור כפי שכותב המאמר
    אני באופן אישי חושב שהנהירה החרדית לשטיסל נובעת מהנאה קולנועית מהסוג שכותב המאמר
    מאז הסדרה האוס בארה"ב נבנו מלא סדרות שהביאו את אלוה-ים לקולנוע ולא מאפשרים כל כך להיות רק פסיבים
    נטפליקס אחזו את זה בקורונה ועשו הרבה סדרות שמשלבות אקטיביזם פסיבי וזה נפוץ ביותר
    אז ברןר שאקטיביזם ממש לא תמיד יש כח לבן אדם כשהוא בא לראו סרט או סדרה
    אבל משהו השתנה

  • הגם שהמאמר יפה אבל החול והקודש המשמשים בערבוביה במאמר הוא קצת צורם. לדעתי זה ממש מדומיין וקצת תלוש כאילו יושבי המסך ישנו את ישיבתם מול המסך ויתחילו לחלק הערות וביקורות על הבמאי [אפילו אם הסרט פצצה] ובזה כבר לא יבלעו את הסרט לתוך קיבתם היכן הרעיון הזה אמור לחול חוץ מעל הנייר ועוד שיגיעו הדברים לטריד למפלט על מי בדיוק הוא יהיה טרוד לפלוט וכי הצופה מנסה להשפיע על מישהו הוא בדיוק בצד השני של הסיטואציה כעת [ועוד הרב מבריסק… אולי נשאל אותו]

  • לא אחליט אם מותר או אסור אתם כבר מכירים אותי שאיני קובע מה לעשות רק נותן נקודות למחשבה, ילדי הביא סרט [כשר למהדרין עם אלף אישורים] על ילד עני שכדי לממון תרופות יקרות לאביו עבד בלילה בנמל עם דייגים, לא צפיתי בסרט הרגשתי דחייה וגועל נפש שילד כזה הופך להיות גיבור כידוע סרטים בלי מתח וריגושים זה לא מעניין, אבל לגופו של עניין ילד שרואה שלאביו יש תרופות יקרות ואין ידו משגת שיפנה בדמעות לרב השכונה וההמשך ידוע לא להתחיל לעבוד אצל דייגים
    ב' כשהייתי ילד סדרת הספרים חסמבה השביעיה הסודית חמישיה מפורסמת ועוד היו נפוצים אצל כולם וגם אם לא הייתה בעייה בכשרות [גם בזה איני בטוח] אבל זה גרם נזק חינוכי אדיר ילדים היו מחפשים מחבלים [תבין הילדות שלנו הייתה בתקופה של מלחמות ששת הימים התשה ויום הכיפורים] פעם חברים שלי ראו בן אדם שהם החליטו שהוא הולך להטמין פצצה וצעקו עליו והשפילו אותו והזמינו לו משטרה או פעם הילדים החליטו על מישהוא שהוא מסיונר [גם זה היה הטרנד אז] הנזק החינוכי היה בל יתואר איני מתכוון עם על פי ההלכה יש לזה דין מושב ליצים או לא אני לא בקטע הזה, הרי לא צופים רק בסרטים על השואה. ולסיום כשאסרו וידאו בזמנו היה לי חבר שקנה מכשיר וידאו ואמרנו לו שבשביל סרט של החתונה או כמה סרטים של אדמו"רים לא מכניסים מכשיר וידאו כי תתמכר לזה ותגיע לתכנים גרועים מאד [אי אפשר להשוות את זה לאינטרנט כי באינטרנט יש ים של עבודות מחקר אין את הדין של הגמרא כתובות נ"ט ע"ב, הבטלה מביאה לידי זימה] והוא צחק עלינו הסוף היה שהוא הגיעה לעבירות נוראות בתחום האישות [חברים שלי חשדו בו ושתלו לו במשרד מצלמה נסתרת ללא ידיעתו].

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל