צריך עיון > סדר שני > מי מפחד מלחץ חברתי? חירות וכפיה ביהדות החרדית

מי מפחד מלחץ חברתי? חירות וכפיה ביהדות החרדית

סיני נתנאל פרל
סיני נתנאל פרל אברך

הלחץ החברתי בקהילה החרדית נובע מטבעו החברתי של האדם ואינו שונה במהותו מן הקיים בחברה החילונית. לעומת זאת, בכל מה שנוגע לחופש הבחירה בין טוב לרע, היהדות החרדית אינה יורדת לחייו של אדם הבוחר ברע בעיניה, כמו החברה הליברלית בת-ימינו, אלא מגנה על הקהילה בלבד.

א' שבט תשפ"א

במאמרו "לא אנוסים, לא מזדהים: לחץ חברתי והזדהות פנימית"[1] מלין משה שפירר על "המחסור החמור בהזדהות פנימית" עם אורחות התורה השורר לטענתו בציבור החרדי, וטוען כי מחסור זה נובע מעודף לחץ חברתי בחינוך ובחברה החרדית. ברשימה זו אבקש לחלוק על שתי קביעותיו: לטענתי, הלחץ החברתי הקיים בציבור החרדי איננו שונה במהותו מן הלחץ החברתי הקיים בכל חברה אחרת, והחוסר בהזדהות פנימית איננו נובע מן הלחץ החברתי.[2] יתרה מזו, אראה כי היהדות החרדית מכבדת את עקרון הבחירה החופשית יותר מהחברה המערבית בת-ימינו.

 

לחץ חברתי וכפיה קהילתית

במאמרו כורך שפירר יחד שני מושגים שונים בתכלית, הראשון הוא לחץ חברתי (peer pressure) והשני – כפייה קהילתית. כדי שהדיון יהיה פורה, עלינו להבחין בין שני מושגים אלו. לחץ חברתי הוא תופעה אנושית טבעית ובסיסית הפועלת על כל אדם. האדם הוא יצור חברתי במהותו, הזקוק לקבלתה ולתמיכתה של החברה שבתוכה הוא חי, וחרד למעמדו ולמקומו בה. בניגוד לדבריו של שפירר, לחץ חברתי איננו סותר הזדהות פנימית. אדרבה, הלחץ החברתי פועל על הנטייה הפנימית של הפרט להזדהות עם הנורמות השולטות בקבוצה שאליה הוא חפץ להשתייך, ולהתאים את עצמו לערכיה. התופעה שעליה מצביע שפירר אינו לחץ לקבלת הכרה חברתית אלא פעילות המנוגדת לרצונו הפנימי של האדם, המיועדת לרצות את משפחתו ואת קהילתו, ולהסיר מעליו את הסנקציות החברתיות המוטלות על מי שמפר את הנורמות המקובלות בחברה. לתופעה זו נקרא כאן "כפייה קהילתית".

למושג "לחץ חברתי" נלווית פעמים רבות קונוטציה שלילית, אך חשוב לציין שבכוחו להשפיע על האדם לטוב לא פחות מאשר לרע.[3] וכבר אמרו חז"ל "ולוואי שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם".[4] משום כך חשוב מאוד שאדם יבחר לחיות בחברה שערכיה ודרכיה מתוקנים וישתדל להפנימם, כדי שיזכה להשפעתה החיובית. וכפי שמבואר בדבריו המפורסמים של הרמב"ם: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם."[5]

למושג "לחץ חברתי" נלווית פעמים רבות קונוטציה שלילית, אך חשוב לציין שבכוחו להשפיע על האדם לטוב לא פחות מאשר לרע. וכבר אמרו חז"ל "ולוואי שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". משום כך חשוב מאוד שאדם יבחר לחיות בחברה שערכיה ודרכיה מתוקנים, וישתדל להפנימם

המנגנון הבסיסי של הלחץ החברתי זהה במהותו בכל חברה אנושית, והוא נובע מטבע האדם יותר מאשר מהחינוך שלו. איני שולל את האפשרות שהשפעת הלחץ החברתי אכן נרחבת ונוכחת בציבור החרדי יותר מבציבור החילוני, אך גם אם כך, הדבר אינו נובע ממשקל שונה הניתן לערך החירות והבחירה האישית, כפי שטוען שפירר, אלא מחמת ריבוי הקשרים החברתיים בין בני הקהילה. בחברה החרדית יש יותר משפחתיות, חברתיות וקהילתיות מבחברה החילונית האינדיבידואליסטית. נוסף לכך, בחברה התורנית יש נורמות מוסריות רבות יותר שהאדם נדרש לעמוד בהן. אין כל חידוש או רבותא בכך שבחברה החרדית, שרשימת מצוותיה, ערכיה ועקרונותיה, הלכותיה, מנהגיה ודקדוקיה, היא ארוכה ומפורטת, יש יותר מקום ללחץ חברתי מבחברה בעלת רשימת ערכים קצרה בהרבה. זו איננה בעיה הדורשת פתרון, אלא פשוט תיאור של המציאות.

למרות האמור לעיל, דומה כי גם בחברה החילונית לא חסרים נושאים שהלחץ החברתי פועל בהם במלוא עוצמתו, אלא שבמקום שהוא יכוון לנורמות ערכיות הוא מופנה אל שלל נורמות חברתיות בנושאים שאינם ערכיים. במקומם של מצוות ומנהגים תורניים, יש להם, להבדיל, צווים חברתיים ואופנתיים השולטים בכל תחומי החיים. וכל מי שמכבד את עצמו נאלץ לקיימם, כפי שיעיד המרדף התמידי אחר המודה והמותגים, מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, במוצרי צריכה, פנאי ובידור וכולי. הלא הצורך החברתי העמוק להיות "אין", "עכשווי" ו"מקובל" הוא שמניע בעוצמה את תרבות הצריכה והמותרות המושרשת כל כך בחברה המערבית. לצערנו, התנהגות זו נותנת את אותותיה גם בשולי החברה החרדית – הדרדרות דתית של בני נוער ניכרת עליהם לעתים באמצעות פריטי לבוש, תספורות וסמלי סטטוס אחרים.

עם זאת, אני נוטה להסכים עם הכותב שגם בקרבנו פושה עודף עדריות, ואפילו בנושאים חסרי משמעות לחלוטין. למסקנה זו הגעתי כאשר יצאתי לראשונה לרכוש ספרי לימוד עבור בתי. בהודעה של בית הספר התבקשנו לקנות שלוש חוברות "ועוד אחת", חלקים א'–ג'. כשביקשתי את החוברות, שחה לי המוכרת לפי תומה שיש גם כרך אחד של שלושתן, ובעלות מופחתת מעט. שמחתי וביקשתי את הכרך הזה, אך היא מיד חזרה בה ואמרה שזה לא מתאים כי לכל החברות יהיו חוברות נפרדות. כאשר בכל זאת ביקשתי את הכרך, היא עמדה פעורת פה וחסרת אמון: מה? אז היא תהיה שונה מכולן?! כן, אמרתי לה, כל החינוך שלנו מבוסס על היכולת להיות שונים מכולם.

כפי הנראה, בשל הנטייה האנושית לפעול על פי כללי אצבע, ההרגל שלנו שלא לפרוש מן הציבור בדברים חשובים גולש גם לדברים שכאלה, וחבל. חינוך טוב אמור להשריש בחניכים את היכולת ללכת נגד הזרם. שהרי גם בחברה האצילית ביותר יש לפעמים חסרונות, ומי שהורגל תמיד ללכת עם הכלל ולא פיתח בעצמו יכולת זו, ייגרר אחרי הציבור גם בדברים הפחות טובים. מכל מקום, דומני כי זוהי בעיה קטנה יחסית. אף חברה איננה מושלמת ותמיד יש מקום לשיפור, אך בכל הנוגע ללחץ החברתי חושבני שאין לנו כלל במה להתבייש.

 

החופש לבחור וחופש הבחירה

באשר לכפייה הקהילתית הקיימת בציבור החרדי, אבקש לטעון כי זו לגיטימית לחלוטין, כי היא יחסית מינורית, וכי הכפייה המקבילה בחברה החילונית איננה פחותה, ואף עולה עליה בעוצמתה.

ראשית, ראוי לעשות כאן הבחנה מושגית נוספת בין "החופש לבחור" ל"חופש הבחירה". החופש לבחור מתייחס לחירות של האדם להעדיף אפשרויות שונות לפי טעמו האישי. כשאמא לוקחת את ילדיה לחנות לממכר גלידה, היא מעניקה להם חופש לבחור בין שוקולד לווניל. חופש זה שונה בתכלית מעקרון הבחירה החופשית, שמשמעו שהבחירה בין טוב לרע אינה כפויה על האדם אלא נתונה לרצונו החופשי – ברצותו יבחר בחיים ובטוב, וברצותו יסטה חלילה מדרך הישר ויבחר במוות וברע.

המשטור החברתי והמחשבתי בחברה החילונית קשה ואכזרי הרבה יותר מזה שבחברה החרדית, ומידת הקונפורמיות הנדרשת והנאכפת שם גדולה בהרבה. יש אצלם אולי פחות איסורים, אך אותן 'עברות' שכן נמצאות ברשימה החילונית נאכפות בחומרה יתרה. ואלה נוגעות לא רק למעשים, אלא אף לדיבורים ולדעות

בתרבות המערבית הרווחת אין כמעט ערך לבחירה החופשית של האדם, אלא לחופש לבחור בלבד. הערך המוסרי המרכזי בחינוך המערבי של ימינו הוא כיבוד האוטונומיה של הפרט ורווחתו, ללא תוכן מוסרי מהותי מעבר לאיסור לפגוע בכך. מתוך כך, בחירות האדם נתפסות ברירה בין העדפות וטעמים גרידא, מבלי שייוחס להם משקל של טוב ורע. אולם, בכל מה שנוגע ל"בחירה חופשית", החברה המערבית של ימינו היא מאמינה קטנה מאד בהותרת הבחירה בין טוב לרע לרצונו האישי של האדם. היא מפעילה לחץ עצום, בכל האמצעים העומדים לרשותה, כדי לגרום לאנשים 'לבחור' במה שנתפס בעיניה טוב.

בכל מה שנוגע לציות למה שהחברה תופסת כטוב, המשטור החברתי והמחשבתי בחברה החילונית קשה ואכזרי הרבה יותר מזה שבחברה החרדית, ומידת הקונפורמיות הנדרשת והנאכפת שם גדולה בהרבה. יש אצלם אולי פחות איסורים, אך אותן 'עברות' שכן נמצאות ברשימה החילונית נאכפות בחומרה יתרה. ואלה נוגעות לא רק למעשים, אלא אף לדיבורים ולדעות.

במקומות רבים באקדמיה, בתקשורת ובמדיה החברתית, שולטת ה'אורתודוקסיה' של ההגמוניה "הפרוגרסיבית והליברלית" (איזה אוקסימורון!) בצורה כה חזקה, עד שאוי לו למי שיעז להביע דעות שאינן 'נאורות' דיין או מנוגדות לכללי "התקינות הפוליטית" וה-"woke".[6] ורבים אכן מדווחים שהם פשוט חוששים להביע את דעתם ומצנזרים את עצמם.[7] בקמפוסים רבים, אפילו בארה"ב אשר חרתה על דגלה את חופש הביטוי, לא מאפשרים לבעלי דעות שמרניות להופיע ולהביע את דעתם.[8]

קיימת כיום "תרבות ביטול" (Cancel Culture) אכזרית של ביוש והחרמה אגרסיביים ביותר, שבה מי ש'נתפס בקלקלתו' בהבעת דעה שאיננה מקובלת עלול לאבד את פרנסתו ולהרוס את מעמדו, ואף להסתכן בגופו. איסור זה גולש לצנזורה מוחלטת של מילים מהשפה. כיום, באזורים מערביים אסור לבטא את השם המפורש "כושי" אף ללא שום קונוטציה שלילית.[9] יחס דומה מצפה למי שיעז להעלות על דל דעתו את האפשרות שיש הבדלים ביולוגיים מובנים בין גברים לנשים, גם אם הוא נשיא אוניברסיטת הרווארד, לפקפק בקצב התחממות כדור הארץ או לפנות לאשה או לגבר בכינויי גוף תואמים אם הם בחרו לעצמם 'זהות' אחרת כלשהי מתוך עשרות הזהויות המגדריות החדשות. לשם כך אף הומצאה טרמינולוגיה שלמה שכל כולה נועדה למסגר, לעוות ולמשטר את השיח בתחומים הללו לטובת השמאל, כגון microaggression, mis-gendering ועוד. והגדילו לעשות בתחום המגדר – הוקמו חוגים ודיסציפלינות 'מחקר' לקדם א'גנדות מרקסיסטיות רדיקליות, לבסס את פעיליהם, וליצור עבורם מוקדי כח ושליטה תרבותית.

הדברים נכונים גם בצד הימני של המפה הפוליטית, למשל הסנקציות שיופעלו נגד מי שיעז לסטות מן הקו של הפוליטרוק המפלגתי, אך הם נכונים שבעתיים בחוגי השמאל. בשל האוטופיות והאוניברסליות של עמדותיו, השמאל הרבה פחות טולרנטי לדעות המנוגדות לתפיסת הטוב שלו (בייחוד כאשר הן מגיעות ממי שהיו אנשי שמאל בעבר), בעוד בימין הפרטיקולריסטי והפרגמטי יש יותר מקום לריבוי דעות. לאחרונה אף פרסמה קבוצה של 150 אינטלקטואלים בולטים משני צדי המתרס הפוליטי, מכתב המלין על חוסר הסובלנות והאכזריות המשתלטים על השיח הציבורי ומצמיתים אותו.[10] בקיצור, בכל מה שנוגע ל"בחירה חופשית", הדשא של השכנים החילונים ממש לא ירוק יותר.

בחברה החרדית יש פחות "חופש לבחור" – מושגי הטוב והרע ברורים לנו יותר ומהם נובעים ערכים מוסריים למכביר, ביניהם גם ערך הקהילה והקהילתיות בעבודת השם. ממילא, יש לנו בחירות ערכיות על כל צעד ושעל, שמשמען צמצום מרחב ההעדפה הניטרלי של הפרט […] איננו יכולים להכניס אל פינו כל מאכל שנרצה ואיננו יכולים ליהנות מכל מה שתחמוד עיננו

לעומת זאת, בחברה החרדית יש פחות "חופש לבחור" – מושגי הטוב והרע ברורים לנו יותר ומהם נובעים ערכים מוסריים למכביר, ביניהם גם ערך הקהילה והקהילתיות בעבודת השם. ממילא, יש לנו בחירות ערכיות על כל צעד ושעל, שמשמען צמצום מרחב ההעדפה הניטרלי של הפרט. כהן אינו יכול להתחתן עם גרושה וממזר אינו יכול להנשא לישראלית; איננו יכולים להכניס אל פינו כל מאכל שנרצה ואיננו יכולים ליהנות מכל מה שתחמוד עיננו. כמובן, צמצום מרחב הבחירה עולה עם רמת ההידור בהלכות והליכות שאדם בוחר לעצמו (הידור בכשרות או בדיני עירוב, למשל). מובן אם כך שיש מקצועות שאינם מתאימים לאדם תורני, אם משום שהם עצמם בעייתיים, אם משום שהמקום שבו עוסקים בהם אינם מתאימים, ואם משום שהדרך לרכוש אותם עוברת במחוזות זרים. אכן, לשמירת תורה ומצוות יש מחירים וכך גם לכל מעלה רוחנית ומוסרית, אך אלה מחירים ששווה לבחור לשלם אותם. מאידך גיסא, בכל מה שנוגע ל"בחירה חופשית", קשה מאד לומר שהציבור החרדי מונע מהפרט את היכולת לבחור חלילה ברע. הבחירה נתונה בידי כל אדם, והקהילה אינה מציבה אלא סייגים וגדרות המרחיקים מגבולה פעולות לא רצויות.

הרחקה זו היא זכותה של כל קהילה. קהילה רשאית להתנות את ההצטרפות למוסדותיה בסטנדרטים דתיים ובכללי התנהגות חברתיים, להתקין תקנות לשמירתם ולאכוף אותם – ויהיו אלה מופלגים ובלתי סבירים ככל שייראו בעיני אחרים. כל ציבור וכל קהל רשאים לשמור על הצביון הנראה להם, ולמנוע ממי שאינם הולכים בדרכם להיכלל ביניהם ולהתקבל למוסדותיהם. כך אכן נהוג לא רק בוועדות קבלה באזורים חרדיים, אלא אף ביישובים קהילתיים חילוניים, למשל. ניתן לקרוא לפעולות אלו "כפייה חברתית", אך לרוב היא אינה יורדת לחייו של האדם, אלא מונעת ממנו את הגישה לשירותי הקהילה.

 

כפייה קהילתית בציבור החרדי

הכפייה הקהילתית הנהוגה כיום בחברה החרדית היא לדעתי מינורית יחסית למקובלת בעולם המערבי. הסנקציות העיקריות שהחברה החרדית משתמשת בהן הן אי-קבלה למוסדות ופגיעה בשם הטוב בשידוכים, אך סנקציות אלו אינן קרובות לאלימות החוקית ותרבות הביטול המופנות כלפי מי שעובר על מצוות המוסר המערבי, המגיעות היישר ממנהיגי החברה ובגיבוי מלא של האליטות התרבותיות. אמנם יש לצערנו ולבושתנו בשולי הציבור שלנו גם אירועים של אלימות מילולית או אף פיזית, נגד חיילים למשל, אך מדובר במעשים בריוניים שאינם זוכים לתמיכה רשמית. אלה מעשים שלא רק שאין להם כל הצדקה לגופם, אלא שאף יש בהם חילול השם נורא. אך הכותב איננו מתייחס למקרים שוליים אלה, אלא לתופעה הרחבה יותר של כפייה קהילתית בציבור החרדי.

כל ציבור וקהל רשאים לשמור על הצביון הנראה להם, ולמנוע ממי שאינם הולכים בדרכם להיכלל ביניהם ולהתקבל למוסדותיהם. כך אכן נהוג לא רק בוועדות קבלה באזורים חרדיים, אלא אף ביישובים קהילתיים חילוניים, למשל. ניתן לקרוא לפעולות אלו "כפייה חברתית", אך לרוב היא אינה יורדת לחייו של האדם, אלא מונעת ממנו את הגישה לשירותי הקהילה

מבלי חלילה לזלזל בכאב ובקושי שגם כפייה זו יוצרת אצל הנפגעים ממנה, ומתוך תפילה שה' יעזור לכל יהודי בכל משאלותיו ומבוקשיו, חשוב לזכור שהכפייה הקהילתית בציבור החרדי כוללת בסך הכל אי קבלה למוסדות לימוד וירידה ברמת האטרקטיביות בשידוכים, כפי ששפירר עצמו מציין. אלה אמנם שני תחומים קרדינליים, ובכל זאת צריך לקחת גם אותם בפרופורציה. אין המדובר בהתעמרות בחורגים מכללי ההתנהגות הקהילתיים וברדיפתם באמצעות עלילות, חרמות, הלשנות ומסירות, כפי שהממסד נהג בעבר הלא כל כך רחוק נגד מי שבסך הכל העזו לעבוד את בוראם בניגוד לדעתו.

כמובן, אין פירוש הדבר שלא ניתן להגזים גם בכך, ולפגוע בזולת שלא בצדק. כמו בהרבה דברים טובים אחרים, הקיצוניות הבלתי מבוקרת מסוכנת ומזיקה. לפני מספר שנים התפרסם סרטון ובו נראה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל מגיב למקרה כזה שהובא בפניו. מעשה שהיה כך היה. אלמן מבית-שמש נשא אלמנה מעיר אחרת, והיא וילדיה עברו לגור עמו בעירו. ילדי האשה הגיעו ממוסדות בסגנון מודרני יותר, אך שני הצדדים ביקשו להפוך למשפחה אחת "בעלייתו של בעל", ולרשום את ילדי האשה לתלמוד-תורה שבו למדו ילדיו. למרבה הצער ומיעוט ההפתעה, בין ההורים שם היה מי שהתנגד לכך. הגראי"ל הגיב על כך ברגש: "גאווה, גאווה, גאווה… רק גאווה, שלא תחשוב שהוא ירא שמים, מאה אחוז… גאווה!"[11]

אך אף שכלפי שמיא יש טענה קשה נגד מי שביהירותם האליטיסטית דוחים יהודים טובים ופוגעים בהם, ושפירר היטיב לבטא את כאבם של רבים על העוול שנעשה להם במצבים כאלה, מבחינה חברתית זה עדיין בגדר הלגיטימי. גדולי ישראל  צריכים להוכיח אותם ולנזוף בהם קשות על כך, אך על אף שזהו פשע נורא הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו, עדיין אין אפשרות לתבוע אותם בבית דין על מנת לחייבם לקבל את מי שהם אינם חפצים בו.

יתרה מזאת, לא הרי מקרה קיצוני וייחודי זה, כמקרים רבים אחרים שבהם כן ישנה הצדקה מלאה או חלקית לדחיית הפרט החורג מכללי הלבוש וההתנהגות המקובלים. באותה מידה גם ידוע סיפור נוסף על הגראי"ל זצ"ל, הממחיש זאת. אב שבנו לא התקבל לישיבה פלונית, לטענתו משום שהוא חבש כיפה ללא סרט, ביקש לקבול על כך. לשם כך הוא הציג בפני הגראי"ל שתי כיפות, אחת עם הסרט ואחת בלעדיו, ושאל אותו האם יש ביניהן הבדל כלשהו. הגראי"ל, שבפקחותו הרבה הבין מיד במה מדובר, ענה לו שאין כל הבדל בין הכיפות. בטוח בנצחונו, האב טען בלהט שהיות וכך הדבר, איך יתכן שבשל חבישתו כיפה כזו, נדחה בנו מאותה ישיבה. ענה לו הגראי"ל בחכמתו, שדוקא משום שאין הבדל ביניהן, לא מובן מדוע לא ילבש הבן את הכיפה עם הסרט ושלום על ישראל.

הגראי"ל ביקש לחשוף כאן את האבסורד ואת העיוות שבטענות מתחסדות שכאלה.[12] הציפיה שחברה תאפשר לפרט לחרוג מן הנורמות ומכללי ההתנהגות היפים בעיניה מבלי לשלם על כך את המחיר המתבקש, איננה ראויה ואיננה נכונה. זוהי דרישה אלימה ביסודה, וניסיון חצוף לכפות על הקהילה לשנות את ערכיה ואת אופיה לפי גחמותיו של הפרט.

הציפיה שחברה תאפשר לפרט לחרוג מן הנורמות ומכללי ההתנהגות היפים בעיניה מבלי לשלם על כך את המחיר המתבקש, איננה ראויה ואיננה נכונה. זוהי דרישה אלימה ביסודה, וניסיון חצוף לכפות על הקהילה לשנות את ערכיה ואת אופיה לפי גחמותיו של הפרט

ובל נשלה את עצמנו. על אף שהקשר הזה אמנם איננו חד-משמעי, ברוב המקרים יש קורלציה גבוהה בין שינויים חיצוניים לא הלכתיים הנוגדים את סטנדרטי ההתנהגות של שלומי אמוני ישראל, לבין רפיון כללי ברמת הצניעות ובשמירת המצוות באופן כללי. ספציפית ועיקרית לענייננו, שינויים כאלה עלולים להעיד על חשיפה לא מבוקרת למדיה חילונית מסוכנת. וחשיפה לסחי והמאוס המערבי היא לא פחות מרעל נגיפי המחייב "ריחוק חברתי" מן הנגועים בו, למרות כל הצער והכאב על שנאלצים לנהוג בהם כך, מכיוון שהם יכולים להדביק אחרים גם כאשר הם עצמם לגמרי בריאים ואסימפטומטיים.

בדרך כלל, לבישת בגדי ג'ינס בחברה שבה אין הדבר מקובל (דוגמא שהכותב בחר) מעידה על פזילה אל עבר התרבות החיצונית והזדהות עמה. וזאת, גם אם היינו מקבלים את דבריו שאין בכך כל פסול מהותי, ומניחים שביקום תיאורטי אחר הבד הקרוי "דֶנִים" היה הראשון במעלת היוקרה, חף מכל שמץ של רחוביות, והמועדף ביותר על בנות מלכים. בחירה בסגנון לבוש לעולם איננה מבוססת על טעמים אישיים עצמאיים ומנותקים מהקשר חברתי. תמיד יש לבחירות כאלה משמעות תרבותית עמוקה. חריגה מן הלבוש המקובל היא בחירה מודעת ורועשת לקרוא תיגר על אורחות הקהילה, והצהרה על נחיתותה התרבותית בעיני החורג.

לסיום נקודה זו יש להוסיף, כי בניגוד לדברי הכותב בגנות הקהילתיות היתרה בחוגים חסידיים, נראה שדוקא משום שבחוגים אלה ישנה קהילתנות טבעית ומלאה הנוכחת בכל תחומי ושלבי החיים, היא הנותנת שאי קבלה של ילדי הקהילה שהוריהם חורגים מן הכללים נדירה יותר. לעומת זאת, היעדר הקהילתיות ההוליסטית בחוגים ליטאים הוא המצמיח התאגדויות אליטיסטיות שונות בתחום מוסדות הלימוד כתחליף לכך. לא פלא שהדרך לסירוב קבלה קצרה יותר במוסדות כאלה, שהרי הם מלכתחילה בנויים סביב מכנה משותף צר וספציפי, ללא מחויבות קהילתית עמוקה. במוסדות קהילתיים באמת, ההורים צריכים להתאמץ יותר על מנת שילדיהם 'יזכו' לסירוב, מפני שהמחויבות הקהילתית איננה מאפשרת לנקוט בצעד שכזה אלא כאשר באמת כלו כל הקצין ויש חשש ממשי להשפעה שלילית על תלמידים אחרים.

כל שכן וקל וחומר הדבר כאשר מדובר בשידוכים. על אף שנושא זה אולי כאוב עוד יותר מאשר נושא הקבלה למוסדות, הרי שהוא נוגע לבחירות האישיות ביותר שכל משפחה ומשודך מקבלים בעצמם ובנפשם, בנושא גורלי מאין כמוהו, והוא איננו עניין קהילתי וממסדי. מה לעשות? לא ניתן לדרוש מאדם להשתדך עם מי שהוא או משפחתו נופלים בעיניו מן הרמה שהוא מאחל לעצמו, גם כאשר הוא טועה ועמדתו נגועה בגאווה. גם אם יש כאן בעיה כללית שראוי לעסוק בה ולחנך למיגורה, הרי שמדובר בתופעה אנושית וטבעית, שגם היא מוצדקת ביסודה. בהחלט סביר שבחירות ערכיות שליליות של בני משפחה של משודך יהיו שיקול בבחינת השידוך. בחירות כאלה יכולות להעיד על מזג משפחתי, על המנטליות או על החינוך במשפחה, וכפי שאמרו חז"ל, שיש למשודך לבדוק באחי המשודכת, כיון שרוב בנים דומים לאחי האם.[13] בנוסף לכך, לאחר הנישואין יכולים אותם בני משפחה להשפיע על הגיס/ה החדש/ה, על האחיינים העתידיים, וכו'.

העולה מדברינו הוא שאין לתלות אפוא את החוסר בהזדהות הפנימית שקיים בינינו בלחץ החברתי וגם לא בכפייה החברתית. אני בהחלט שותף לתחושה שדורנו איבד הרבה מן התמימות והערליכקייט של הורינו וסבינו, שערכם לא יסולא בפז. ואכן גם נדמה כי אנשים רבים יותר מבעבר לבם בל עמם בקיום התורה ומצוותיה, לרבות מנהגי ישראל שתורה הם ודרך ישראל סבא והנהגות טובות וישרות שישראל קדושים קיבלו עליהם, ועושים כל אלה או חלקם כמצות אנשים מלומדה או מסיבות סוציולוגיות גרידא. אך לדעתי יש לחפש את הסיבות לכך בכיוונים אחרים לגמרי. תמיד היו לו ליצר הרע דרכים רבות לקרר את האדם ולהשפיע עליו לרעה, ודורנו אף מתמודד עם אתגרים חסרי תקדים המסייעים לו במלאכתו. אך מידה טובה מרובה, "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין", והבא לטהר מסייעין אותו.

 


[1] משה שפירר, לא אנוסים, לא מזדהים: לחץ חברתי והזדהות פנימית, צריך עיון, ב' טבת תשפ"א.

[2] יש במאמר נקודות נוספות הראויות להתייחסות נפרדת, כמו הנושא הלעוס של "האנוסים החרדים" שהתקשורת הישראלית העלתה לאחרונה את גירת עיסוקה בו ושהיה הטריגר לכתיבת מאמרו של שפירר, אך רשימה זו לא תוכל לעסוק בהן. [לעיסוק מעט רציני יותר בתופעה הזו בחו"ל ראו, ריץ' טנוריו, "ראיון: החיים הסודיים של חרדים בארצות הברית", זמן ישראל, 17.10.20] אעיר רק כי נראה שתופעה זו איננה נובעת מאילוצים או מחסומים חברתיים חיצוניים המקשים על עזיבת החברה החרדית, לפחות בחלק ניכר מן המקרים, אלא מכך ש"אנוסים" אלה עצמם אינם מעוניינים להפסיד את הטובין האישיים, המשפחתיים או החברתיים שהימצאותם בחברה החרדית מספקת להם, דבר שבפני עצמו הוא תעודת עשירות תרבותית וחברתית לציבור החרדי.

[3] להבדיל מן המקורות התורניים המוזכרים כאן, בעניין זה ראו עוד, Tina Rosenberg, Join the Club: How Peer Pressure Can Transform the World, W. W. Norton & Company (April 2012).

[4] ועיין ברכות כ ע"ב ללשון הדברים המדויקת ולהמשכם.

[5] משנה תורה להרמב"ם, הלכות דעות פרק ו' הלכה א'.

דברי הרמב"ם הללו הובאו גם במאמרי הקודם, בענין חובת הבידול התרבותי, נושא הקשור מאוד לעניננו. ראו, סיני נתנאל פרל, חיוניות הבידול התרבותי, צריך עיון, כ"א אלול תש"פ.

[6] בעניין זה ראו למשל, Sharon Altshul, Cancel Culture Cancels Freedom of Speech, Jerusalem post, 12/21/20 .

[7] ראו למשל, The CATO Institute, Survey Reports, Poll: 62% of Americans Say They Have Political Views They’re Afraid to Share, July 22, 2020.

[8] ראו למשל, Rana Foroohar, Campus Wars: Has Liberalism Gone Too Far?, Financial Times, Sept. 22, 2017.

[9] ראו למשל, Colleen Flaherty, N-Word at the New School, Inside Higher Ed, August 7, 2019; Adam Steinbaugh, Emory Law Professor Faces Termination Hearing for Using ‘N-Word’ in Discussion of Civil Rights Case, Discussion with Student, FIRE, August 30, 2019; Robby Soave, USC Suspended a Communications Professor for Saying a Chinese Word That Sounds Like a Racial Slur, Reason, 9.3.2020.

[10] A Letter on Justice and Open Debate, Harper’s Magazine, July 7, 2020. וראו עוד, https://www.bariweiss.com/resignation-letter.

[11] https://www.kikar.co.il/259629.html.

[12] בניגוד לסיפור עם האלמן והאלמנה, שבו היה מדובר בילדים צעירים שבסך הכל הגיעו מרקע שונה, ולא בחריגה מנורמות וממוסכמות של תלמידים בוגרים יותר בהווה.

[13] בבא בתרא קי ע"א.

Photo by Lesly Derksen on Unsplash

4 תגובות על “מי מפחד מלחץ חברתי? חירות וכפיה ביהדות החרדית

  • יישר כח על התגובה הנפלאה. יש כאן הרבה נקודות לעיון, מחשבה ודיון.
    אכן, אני מסכים עם מה שכתבת בגנות הרדיפה בעולם הכללי נגד מי שאינו עומד בכללי הp.c. והפרוגרסיבם. עם זאת, אינני מסכים שבשם ההגנה על הקהילה מותר למשל 'להעניש' ילדים בחטאי הוריהם. אם לא היו מקבלים למוסד נער שלא מתאים החרשתי, אבל כשלא מקבלים למוסד נער שאביו, אמו, אחותו או אחיו לא מתאימים זה כבר לא הוגן. וכשמונעים קשר בין הורה מקולקל לילדיו אי אפשר לתרץ את זה בשם ההגנה על הקהילה. גם לזרוק נערה מהבית ולהתנער ממנה ולנתק קשר מבן שיצא בשאלה לא נראה לי התנהגות שניתן להצדיקה בשם ההגנה על הקהילה. בקיצור, ההתגוננות הזו לא נעשית בצורה ענינית ורגועה שאומרת 'לך למקום אחר שיתאים לך כדי שהמרקם שלנו לא ייפגע' אלא היא נעשית בשיפוטיות רבה ובאווירת מלחמה. גם משטור השיח קיים בדיוק באותה מידה כמו באוניברסיטאות שציינת. וכי במוסדות שלנו יתנו למישהו שהוא לא 100 אחוז בתלם למסור שיעור? וכי אין אצלנו קול קורא נגד כל תוכנית/חוברת שהיא לא ברוח ההשקפה הטהורה? אלא מאי, לחרדים אין כח לרדת לחייו של מישהו בפייסבוק ובאתרי התקשורת ונאלצים להסתפק במחאה נוקבת ביתד ובהמודיע.
    ובעיקר, אני רוצה לחדד משהו מאד חשוב. במאמר שכתבתי יש נימה של האשמה ואני עומד מאחורי נימה זו כפי שכתבתי בתחילת התגובה, אבל הנושא העיקרי שלי אינו לבקר את החברה. איני בא אלא לעורר את המודעות לסבל הרב שחווה הבנאדם שכלפיו מופעלים הלחצים החברתיים עם הסנקציות השונות. לגבי דיון זה אין לנו אלא לדון במציאות, עד כמה יש כאן מרחב נשימה. הגדרות תיאורטיות שמחלקות בין לחץ לגיטימי לכפיה לא לגיטימית, בין חופש לבחור ובין בחירה רלוונטיות רק כשאנו באים להגיש כתב אישום לחברה אבל לא כשאנו באים לדון על סבלו של הפרט בתוך החברה הצודקת ככל שתהיה.

  • מאמר חד ברור וברמה גבוה, מפורק טוב וההרכבה עוד יותר טובה. ותודה לך על כך.

    אני אישית לא אוהב את המישור הזה של הפולמוס, הרי כל הפולמוס היא כמו הפולמוס הקלסי באלוהי החורים. כלומר באיזה אלוה יש יותר חורים באלוהי המדע או באלוהי הדת. וזה תמיד פולמוס שטחי כמו הפולמוסים הידועים של הרב אמנון יצחק מול המדע שעם חורים במדע הוא רוצה להוכיח שהוא צודק. וכאן זה בערך אותו דבר, ההוא מביא חורים אצל החרדיות, ועכשיו פירקו והוכיחו שגם אצלם יש חורים.

    אני אוהב יותר את הפולמוסים היותר עמקנים היותר יורדים ליסודות ולעיקרים של כל חברה וחברה. למשל למה בכלל יש הבדלי חברות אם האדם הוא בטבעו יצור חברתי (זה שטות מוחלטת אבל לא נעסוק בזה עכשיו. רק נאמר שעיצבו אותו להיות חברתי ולא בהרבה הצלחה. בכל אופן לא שזה טבעו)? למה היהודי שונה מכל סוגי החברות בעולם? ומה שמוזר ביהודי שאפי' שהוא מפוזר בכל העמים הוא עוד חלק מהיהודים המפוזרים והוא ערב להם. כלומר אם כל סוג חברה באומות תמיד מתקיים "בזמן ובמקום", היהודי קיים מעל הזמן מעל המקום.

    השאלות הקשות כאן הוא בכדי לדרבן להבין ולחקור לעומק למה כמעט כל החברות באמות נכנעו למדינה של אפלטון או של נמורד\חמורבי, והיהודי נשאר העקשן הנצחי שלא מוכן לקבל ריבון אדם על אדם.

    שאני אומר שהאומות נכנעו למדינה של אפלטון, אני טוען שהמצב הזה לא היה בכל העמים ובכל הזמנים.
    האבן עזרא מעיד שתרבות הודו לא נצרכו לקבל משפטי גניבה ורציחה ועידות שקר, כי פשוט לא היו כאלה. מה שאין כן בני ישראל אחרי יציאת מצרים.
    הנה המקור (אבן עזרא הפירוש הקצר שמות פרק כג)
    "ודעת הלשון איננה דעת בעצמה, כי אם כנגד אחר שיבין. ואם בעבור דעתו משפטי נזקין. גם הם לא נתנו כי אם לישר המעוותים, כי אילו היינו במקום שאין שם שור אין צורך למשפטי שור נגח. ואלו היינו יושבים באהלים כקדריים, אין צורך למעקה ומזוזה. ואם בארץ הודו, אין צורך למשפט גנבה ורציחה ועשק ועדות שקר."

    שוב ושוב "ואם בארץ הודו, אין צורך למשפט גנבה ורציחה ועשק ועדות שקר"

    מה קרה לתרבות הודו מאז האבן עזרא? קרה הרבה אבל את השטות העיקרית שהם עשו, זה לקבל את החוקה הבריטית שזה אומר בעיקר לקבל את חוקי הקניין המערבית. ושתרבות מקבלת את חוקי הקניין הלא קבילים (הרי זכות הקניין באנושות בהכרח שולל מכל נלד את הטבע הרי הוא נולד לארץ מכור כבר לאחרים ולכן כל חוקי הקניין לא קבילים), היא חייבת לכפות אותה עם ריבון ושוטר, אחרת יהיה אנרכיה ואנדרלמוסיה.
    כלומר תרבות הודו נכנעו והקימו על עצם ריבון שזה אומר יש ריבונות אדם על אדם.
    תרבותית שיש כבר ריבון אדם על אדם, רוב עול החיים כמו לחנך ולהתחנך במוסר וערכים, כבר כמעט מיותרת הרי יש שוטר עם רובה בסביבה שדואג לכך שתתנהג כפי שהוא חושב שאתה צריך להתנהג. ואז הם לא באמת מחונכים ואז לא פלא שבהודו המודרני יש כל כך הרבה פשיעה ואונס וכו' וכו', בזמן שבתקופתו של האבן עזרא לא צרכו אפי' תורה\חוקה שיאמר להם שאסור לגנוב ואסור לרצוח ואסור לאנוס ואסור להעיד עדות שקר ואסור לעשוק את הזולת.

    לתרבות ההודית שהם במקום מסוים (ארץ הודו), ב"זמן" הם כשלו, פעם היו התרבות הכי איכותית שהיו לבני אנוש (מי שמכיר יודע שתרבות מצרים העתיקה בא מהודו היותר עתיקה. כך טוען האבן עזרא). והיום הם נכנעו לריבון האנושי על האדם ותרבותית ואישית ירדו פלאים עד כדי אנוס רצח ופשיעה מכל סוג.

    והנה האבן עזרא טוען, שבני ישראל צרכו פרטי מצוות שכאלה כי היו ברמה נמוכה. מה שאין כן הודו שהיו ברמה גבוה. המסקנה, הודו לא צריך תורה?!
    הרי דווקא כי לא היה להם תורה, הם נכנעו למערב. כלומר נכון שאפשר תרבות טובה בזמן מין הזמנים, אבל אם אין להם תורה, ויאמצו על עצמם חוקה זרה כמו החוקה הבריטית?! אז שום דבר לא בטוח, והנה עינינו הרואות מה קרה לתרבות הודו.

    התורה כבר כותבת שנצא לגלות ונחזור וחוזר חלילה וחלילה, שזה אומר התורה היא נצחית בכל תנאי. כלומר נכון אולי שבני ישראל ביציאת מצרים לא היו ברמה תרבותית טובה וצרכו פרטנות בתורה. אבל התורה נכון לכל הרמות ולכל זמן ולכן מקום ולכל סיטואציה.

    כלומר התורה במיוחד חז"ל שמושתת על התורה, מפתחת את התרבות היהודים אפי' שהם מפוזרים בכל האומות. כלומר היהודי הוא מעל הזמן ומעל המקום.
    אם האבן עזרא מצטער על בני ישראל מול בני הודו, איפה הם ואיפה אנחנו? ולא הרמה הנמוכה של הודו העניין, אלא מה מביא את הרמה הזו. ואם מגיעים לרמה הזו, אז חייבים ריבון אדם על אדם, חייבים שוטר עם רובה. ואז שיש ריבון ושוטר, לא צריך לחנך ולהתחנך כנ"ל, עדיף למשל להשקיע יותר בחינוך כלכלי כלומר ליצור הון אנושי לטובת הטיקונים.
    וכהון אנושי, עדיף שלא תתמקד במשמעות חיים אישית כמו חי משפחה וכדומה כי אז צריך אחד מבני הזוג לעבוד בבית?! עדיף ששני בני הזוג יהיו בחלוקת העבודה בחוץ לטובת הטיקונים. נוצרת קונפליקט נצחי בין החינוך שההורים רוצים להקנות לילדים, לבין מה שהריבון רוצה. הריבון מעוניין בהמרדת הנוער מול ההורים בכדי שהם יהיו נטו של השוק. מכאן כל הבידור המודרני (סרטים סדרות קולנוע וכו' וכו') שהיא נטו המרדה. מכאן כל האידיאולוגיות כמו הטרור הפמיניסטי. הכל בא להמרדה מול ההורים והמרדה בין איש לאשתו וההפך, בכדי שהם יהיו כולם כאינדיבידואלים עבדים בשוק, וכל זה מבטיח לטייקונים את הונם.

    כאמור היהדות לא נכנע לא בעבר ולא נכנע בעתיד, לריבונות אדם על אדם. וזה מצריך את היהודי לקחת אחריות על מעשיו ועל סביבתו ובעיקר אחריות על צאצאיו. ולכן הוא מוכרח להתפתח במוסר וערכים, כי אין לו על מי להישען אלא בתורה. כלומר אין לו להישען על השוטר עם הרובה או על המלך והריבון, זה מחייב אותו להיות "אדם" תרתי משמע.

    וככה מסביר רבינו בחי את המושג "עם סגולה" [רבינו] בחיי שמות פרק יט
    והייתם לי סגולה. המטמון המוצנע והסמוי מן העין יקרא "סגולה", והוא מיוחד וחביב אצל המלך ותחת ידו "לא יפקיד עליו פקיד ולא ימנה עליו שוטר ומושל," כענין שכתוב: (קהלת ב, ח) "וסגולת מלכים והמדינות". ומטעם זה אמר "מכל העמים" כלומר שאין מעלה זו לשאר העמים, כי הם היו תחת ממשלת פקידי המלך ושוטריו, ומפורש אמר הכתוב: (דברים ד, יט – כ) "אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים", "ואתכם לקח ה'", כי ישראל לקוחים לחלקו יתברך וסגולה תחת ידו ביחוד:

    שוב "לא יפקיד עליו פקיד ולא ימנה עליו שוטר ומושל,"
    שוב "אין מעלה זו לשאר העמים, כי הם היו תחת ממשלת פקידי המלך ושוטריו,"

    לסיכום:
    זה לא עוד מחלוקת בין סוגי חברות באנושות. שאפשר לומר שאולי פעם נשתכנע לאמץ סוג חברה אחרת כמו שתרבות הודו עשו.
    זה מחלוקת עקרונית מחשבתית פילוסופית והשקפתית.
    האומות לא מאמינים באדם ולכן קובעים על עצמם ריבונות אדם על אדם (וזה חשיבה פרדוקסלית הרי אם אין לך אימון באדם אייך אתה נותן בידיו ריבונות?! שיבלע מיליונים בבת אחת?). התוצאה שאישית האדם לא אמור להתחנך (ראיתם בן משטר לומד ספר מוסר? או ראיתם בן משטר אומר שלוש פעמים ביום סלח לנו?) ולא אמור לקחת אחריות על צאצאיו כלומר לחנך אותם. והעיקר שחסר בספר זה "חירות האדם". כלומר שיש ריבונות אדם על אדם, כל בני המשטר הם עבדים של הריבון. ואז רמה התרבותית של כל פרטי המשטר תלויים לגמרי בראש הנחש\המשטר. כלומר עניין חירות האדם קריטית להכל. כלומר יש שיאמרו שלמען טובת הכלל וחירותו של הפרט צריכים ריבון. וזה טעות כנ"ל, כי מהי טובת הכלל, כלכלה? כלומר הריבון קובע מהי טובת הכלל והפרט. ועל כך כבר אמר קאנט:
    "שלטון שמבוסס על עיקרון של כוונות טובות כלפי העם כמו אב כלפי בניו, כלומר שלטון אבהי, שבו מתייחסים לנתינים כילדים וכקטינים שאינם יכולים להחליט מה מועיל ומה מזיק להם ושכופה עליהם לנהוג בפסיביות ולהמתין רק לחסדי המדינה שתשפוט כיצד עליהם להיות מאושרים – אם בכלל תרצה שהם יהיו מאושרים. זוהי הרודנות הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. ארגון מדיני שמבטל את כל החופש של הנתינים ומותיר אותם נטולי זכויות." (קאנט)

    היהדות מאמינה באדם. ובעיקר מאמינה בחינוך. ובעיקר מאמינה בהתפתחות האדם במוסר והערכים מדור לדור. הרי אין להשוות את דורו של דוד המלך (ששני שרי צבא אמרו: יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ שזה אומר רוצחים לשם משחק נטו) לבין דורינו אנו.

    אחרי שמבינים מה כאן הפולמוס, מבינים שאין כאן גם בחירה. כן, יהודי לא יכול לבחור להיות בן משטר. הרי מבחינת היהדות הוא צריך אשפוז אם בחר להיות בן משטר. יותר מיזה, אפי' שיהודי בתכלס תחת משטר בעובדה\במציאות, הוא מרגיש בגלות ומתפלל שלוש פעמים להיגאל מהגלות הזו.
    יהודי שבוחר להיות בן משטר וטוב לו עם זה, הוא לא יהודי במהות וגם בעובדה, הרי ילדיו לא שלו אלא של המשטר\הריבון, והתנאי בהיותו יהודי היא אלא אם ילדיו יהודים.
    יהודי במהות שרואה שילדיו נהפכים לבני משטרים, הוא אומר: "דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו" (חז"ל)

    ולכן אפי' אם יבוא אדם בזמן מין הזמנים ויאמר שרמת המוסר והערכים של היהודי הם באדמה מול הרמה של בני המשטרים. נאמר לו, נכון אנו מעל הזמן ומעל המקום, אפשר לרדת ברמה ולעלות בחזרה וזה עדיף אלף מונים מריבון אדם על אדם שאז רמתו כמה שהיא תהיה טובה, היא עוד צריכה שוטר, ואז אתה לא יודע מה גורם למה, השוטר או המוסר האישי או המנהיג\המלך הוא הגורם. גם אצלנו היה מלך שנעץ חרב בפתח בית המדרש, ונוו?! הלך המלך הלך בית המדרש!! כלומר בריבונות אדם על אדם, לעולם רמת בני המשטרים הם לא רמה אישית ובוודאי לא רמה נצחית לדורי דורות, הם תלויים בזמן. כלומר היום יש להם מלך נבון, מחר יש להם את המן והיטלר. מה שאין כן הבן חורין מה שהוא באותו זמן, זה הוא אישית ולא תלוי בשום מלך וריבון לטוב ולרע.

    רוב הסיכויים שמשה ריבנו הלך להוציא את בני ישראל ממצרים, פרעה אמר לו ושכנע אותו שצריך ריבון אדם על אדם. והאמת הרמה שלהם בזמנו נראה שדווקא פרעה צודק, הרי גם משה וויתר עליהם ונתן להם למות במדבר והתחיל עם הילדים ואצלם הוא הצליח. כלומר שיהודי רואה שרמת הדור לא משהו, הוא לא יאמץ את ריבון אדם על אדם, אלא יפעל עם הילדים שלהם, וזה באמת היה אחרי המלחמה הנורא\השואה, הגדולים לא בדוק בציציות של ההורים, אלא ראו בכל ילד ונערה פוטנציאל להיות בן ובת חורין.

    לסיום:
    לא אלוהי החורים ישכנע את היהודי לעבוד עבודה זרה קרי להיות תחת ריבונות אדם על אדם. ולכן הפולמוס הנ"ל לא רלוונטית. מה שרלוונטית לדעת ולהבין היא, למה יש הבדל ומה ההשקפה והחשיבה הפילוסופית שעומדת אחריהם.

    בברכה
    max maxmen

  • לחץ חברתי זה ביזנס לכל דבר על העיקרון קח ותן, כבן למשפחת אדמו"רים שמכיר למשל את נבכי החסידות לפני ולפנים יש שם הרבה חריגות הכללים הנוקשים אינם חזות הכול יש גם גמישות לפעמים, ניקח לדוגמא קהילה חסידית תובענית שיש לה קוד לבוש מחמיר לגברים ולנשים אם זה על הבעקישע השטריימל או כיסויי הראש של הנשים, כל זה מדובר על אנשים שזקוקים לקהילה יותר ממה שהקהילה זקוקה להם, ברגע שהיוצרות מתהפכות כשהקהילה זקוקה להם יותר ממה שהם זקוקים לקהילה הגמישות חוגגת, יש קהילות שיש גבול לגמישות ויש קהילות שהשמיים אינם הגבול. למשל אם אתה תלמיד חכם מפורסם שהקהילה גאה בזה שאתה נמנה על חבריה יתגמשו אתך חזק על קוד הלבוש הקיצוני וכן לעולם לא יעקבו אחריך אם אתה מופיע בטיש או לא. נתקדם עוד שלב באם אתה משופע בממון מוותרים לך כמעט ואולי לגמרי על הכול יש קהילות שמוותרים לך אפילו על איסורי דאורייתא
    סיפור יפה בחוג חסידי מסויים חבישת פאה זה אחד האיסורים הכי גדולים שם, אסור שם בשום פנים ואופן להיכנס לעזרת הנשים בפאה נכרית בכל מצב שהוא, בשמחת בית השואבה הגיעו קבוצת נשים לשם לחזות בריקודים וכמובן ביקשו מהן ללכת, לאחר זמן קצר נודע שהן בנות אחת המשפחות העשירות ביותר [אם לא העשירה ביותר] של הציבור החסידי, כמובן שהנהלת החסידות שלחה למלון שהן התאכסנו התנצלות וקראו להן לבוא ולשבת אפילו במקום מכובד, ענו בנות המשפחה אם כסף מטהר פאות לא רוצות לבא אליכם והברזים נותקו בהתאם. כך שהכול זה ביזנס ואמצעי לחץ על גבירים לתת להם כבוד שהם זוכים ליחס שונה אין לי אמון לא בכתות החסידים ולא בכתות עוילעם הישיבעס זה הכל אינטרס כספי טהור ללא שום מחשבות זרות

  • מעניין כמה שלמונים משלמים חברות הסלולר לאוסרי הסמארטפון כדי שיחייבו רק את המכשירים הדפוקים שלהם ונתנו לזה שם מכובס סלולרי כשר.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל