מי מפחד מלחץ חברתי? חירות וכפייה ביהדות החרדית

במאמרו "לא אנוסים, לא מזדהים: לחץ חברתי והזדהות פנימית"[1] מלין משה שפירר על "המחסור החמור בהזדהות פנימית" עם אורחות התורה השורר לטענתו בציבור החרדי, וטוען כי מחסור זה נובע מעודף לחץ חברתי בחינוך ובחברה החרדית. ברשימה זו אבקש לחלוק על שתי קביעותיו: לטענתי, הלחץ החברתי הקיים בציבור החרדי איננו שונה במהותו מן הלחץ החברתי הקיים בכל חברה אחרת, והחוסר בהזדהות פנימית איננו נובע מן הלחץ החברתי.[2] יתרה מזו, אראה כי היהדות החרדית מכבדת את עקרון הבחירה החופשית יותר מהחברה המערבית בת ימינו.

לחץ חברתי וכפייה קהילתית

במאמרו כורך שפירר יחד שני מושגים שונים בתכלית. הראשון הוא לחץ חברתי (peer pressure) והשני – כפייה קהילתית. כדי שהדיון יהיה פורה, עלינו להבחין בין שני מושגים אלו. לחץ חברתי הוא תופעה אנושית טבעית ובסיסית הפועלת על כל אדם. האדם הוא יצור חברתי במהותו, הזקוק לקבלתה ולתמיכתה של החברה שבתוכה הוא חי, וחרד למעמדו ולמקומו בה. בניגוד לדבריו של שפירר, לחץ חברתי איננו סותר הזדהות פנימית. אדרבה, הלחץ החברתי פועל על הנטייה הפנימית של הפרט להזדהות עם הנורמות השולטות בקבוצה שאליה הוא חפץ להשתייך, ולהתאים את עצמו לערכיה. התופעה שעליה מצביע שפירר אינו לחץ לקבלת הכרה חברתית אלא פעילות המנוגדת לרצונו הפנימי של האדם, המיועדת לרצות את משפחתו ואת קהילתו, ולהסיר מעליו את הסנקציות החברתיות המוטלות על מי שמפר את הנורמות המקובלות בחברה. לתופעה זו נקרא כאן "כפייה קהילתית".

למושג "לחץ חברתי" נלווית פעמים רבות קונוטציה שלילית, אך חשוב לציין שבכוחו להשפיע על האדם לטוב לא פחות מלרע.[3] וכבר אמרו חז"ל "ולוואי שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם".[4] משום כך חשוב מאוד שאדם יבחר לחיות בחברה שערכיה ודרכיה מתוקנים וישתדל להפנימם, כדי שיזכה להשפעתה החיובית. וכפי שמבואר בדבריו המפורסמים של הרמב"ם: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם."[5]

למושג "לחץ חברתי" נלווית פעמים רבות קונוטציה שלילית, אך חשוב לציין שבכוחו להשפיע על האדם לטוב לא פחות מלרע. וכבר אמרו חז"ל "ולוואי שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". משום כך חשוב מאוד שאדם יבחר לחיות בחברה שערכיה ודרכיה מתוקנים, וישתדל להפנימם

המנגנון הבסיסי של הלחץ החברתי זהה במהותו בכל חברה אנושית, והוא נובע מטבע האדם יותר מאשר מהחינוך שלו. איני שולל את האפשרות שהשפעת הלחץ החברתי אכן נרחבת ונוכחת בציבור החרדי יותר מבציבור החילוני, אך גם אם כך, הדבר אינו נובע ממשקל שונה הניתן לערך החירות והבחירה האישית, כפי שטוען שפירר, אלא מריבוי הקשרים החברתיים בין בני הקהילה. בחברה החרדית יש משפחתיות, חברתיות וקהילתיות במידה רבה יותר מבחברה החילונית האינדיבידואליסטית. נוסף לכך, בחברה התורנית יש נורמות מוסריות רבות יותר שהאדם נדרש לעמוד בהן. אין כל חידוש או רבותא בכך שבחברה החרדית, שרשימת מצוותיה, ערכיה ועקרונותיה, הלכותיה, מנהגיה ודקדוקיה היא ארוכה ומפורטת, יש יותר מקום ללחץ חברתי מבחברה בעלת רשימת ערכים קצרה בהרבה. הדבר אינו בעיה הדורשת פתרון, אלא פשוט תיאור של המציאות.

למרות האמור לעיל, דומה כי גם בחברה החילונית לא חסרים נושאים שהלחץ החברתי פועל בהם במלוא עוצמתו, אלא שבמקום שהוא יכוון לנורמות ערכיות הוא מופנה אל שלל נורמות חברתיות בנושאים שונים. במקומם של מצוות ומנהגים תורניים, יש להם, להבדיל, צווים חברתיים ואופנתיים השולטים בכל תחומי החיים. וכל מי שמכבד את עצמו נאלץ לקיימם, כפי שיעיד המרדף התמידי אחר המודה והמותגים, מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, במוצרי צריכה, פנאי ובידור וכוליה. הלא הצורך החברתי העמוק להיות "אין", "עכשווי" ו"מקובל" הוא המניע בעוצמה את תרבות הצריכה והמותרות המושרשת כל כך בחברה המערבית. לצערנו, התנהגות זו נותנת את אותותיה גם בשולי החברה החרדית – הידרדרות דתית של בני נוער ניכרת עליהם לעתים באמצעות פריטי לבוש, תספורות וסמלי סטטוס אחרים.

עם זאת, אני נוטה להסכים עם הכותב שגם בקרבנו פושה עודף עדריות, ואפילו בנושאים חסרי משמעות לחלוטין. למסקנה זו הגעתי כאשר יצאתי לראשונה לרכוש ספרי לימוד עבור בתי. בהודעה של בית הספר התבקשנו לקנות שלוש חוברות "ועוד אחת", חלקים א'–ג'. כשביקשתי את החוברות, שחה לי המוכרת לפי תומה שיש גם כרך אחד של שלושתן, ובעלות מופחתת מעט. שמחתי וביקשתי את הכרך הזה, אך היא מיד חזרה בה ואמרה שזה לא מתאים, כי לכל החברות יהיו חוברות נפרדות. כאשר בכל זאת ביקשתי את הכרך, היא עמדה פעורת פה וחסרת אמון: מה? אז היא תהיה שונה מכולן?! כן, אמרתי לה, כל החינוך שלנו מבוסס על היכולת להיות שונים מכולם.

כפי הנראה, בשל הנטייה האנושית לפעול על פי כללי אצבע, ההרגל שלנו שלא לפרוש מן הציבור בדברים חשובים גולש גם לדברים שכאלה, וחבל. חינוך טוב אמור להשריש בחניכים את היכולת ללכת נגד הזרם. שהרי גם בחברה האצילית ביותר יש לפעמים חסרונות, ומי שהורגל תמיד ללכת עם הכלל ולא פיתח בעצמו יכולת זו, ייגרר אחרי הציבור גם בדברים טובים פחות. מכל מקום, דומני כי זוהי בעיה קטנה יחסית. אף חברה איננה מושלמת ותמיד יש מקום לשיפור, אך בכל הנוגע ללחץ החברתי חושבני שאין לנו כלל במה להתבייש.

החופש לבחור וחופש הבחירה

באשר לכפייה הקהילתית הקיימת בציבור החרדי, אבקש לטעון כי היא לגיטימית לחלוטין, כי היא יחסית מינורית, וכי הכפייה המקבילה בחברה החילונית איננה פחותה, ואף עולה עליה בעוצמתה.

ראשית, ראוי לעשות כאן הבחנה מושגית נוספת בין "החופש לבחור" ל"חופש הבחירה". החופש לבחור מתייחס לחירות של האדם להעדיף אפשרויות שונות לפי טעמו האישי. כשאמא לוקחת את ילדיה לחנות לממכר גלידה, היא מעניקה להם חופש לבחור בין שוקולד לווניל. חופש זה שונה בתכלית מעקרון הבחירה החופשית, שמשמעו שהבחירה בין טוב לרע אינה כפויה על האדם אלא נתונה לרצונו החופשי – ברצותו יבחר בחיים ובטוב, וברצותו יסטה חלילה מדרך הישר ויבחר במוות וברע.

המשטור החברתי והמחשבתי בחברה החילונית קשה ואכזרי הרבה יותר מזה שבחברה החרדית, ומידת הקונפורמיות הנדרשת והנאכפת שם גדולה בהרבה. יש אצלם אולי פחות איסורים, אך אותן 'עברות' שכן נמצאות ברשימה החילונית נאכפות בחומרה יתרה. ואלה נוגעות לא רק למעשים, אלא אף לדיבורים ולדעות

בתרבות המערבית הרווחת אין כמעט ערך לבחירה החופשית של האדם, אלא לחופש לבחור בלבד. הערך המוסרי המרכזי בחינוך המערבי של ימינו הוא כיבוד האוטונומיה של הפרט ורווחתו, ללא תוכן מוסרי מהותי מעבר לאיסור לפגוע בכך. מתוך כך, בחירות האדם נתפסות ברירה בין העדפות וטעמים גרידא, מבלי שייוחס להם משקל של טוב ורע. אולם, בכל מה שנוגע ל"בחירה חופשית", החברה המערבית של ימינו היא מאמינה קטנה מאד בהותרת הבחירה בין טוב לרע לרצונו האישי של האדם. היא מפעילה לחץ עצום בכל האמצעים העומדים לרשותה, כדי לגרום לאנשים 'לבחור' במה שנתפס בעיניה טוב.

בכל מה שנוגע לציות למה שהחברה רואה בו טוב, המשטור החברתי והמחשבתי בחברה החילונית קשה ואכזרי הרבה יותר מזה שבחברה החרדית, ומידת הקונפורמיות הנדרשת והנאכפת שם גדולה בהרבה. יש אצלם אולי פחות איסורים, אך אותן 'עברות' שכן נמצאות ברשימה החילונית נאכפות בחומרה יתרה. ואלה נוגעות לא רק למעשים, אלא אף לדיבורים ולדעות.

במקומות רבים באקדמיה, בתקשורת ובמדיה החברתית, שולטת ה'אורתודוקסיה' של ההגמוניה "הפרוגרסיבית והליברלית" (איזה אוקסימורון!) בצורה כה חזקה, עד שאוי לו למי שיעז להביע דעות מנוגדות לכללי "התקינות הפוליטית" וה"woke", או שאינן 'נאורות' דיין.[6] ורבים אכן מדווחים שהם פשוט חוששים להביע את דעתם ומצנזרים את עצמם.[7] בקמפוסים רבים, אפילו בארה"ב אשר חרתה על דגלה את חופש הביטוי, אין מאפשרים לבעלי דעות שמרניות להופיע ולהביע את דעתם.[8]

קיימת כיום "תרבות ביטול" (Cancel Culture) אכזרית של ביוש והחרמה אגרסיביים ביותר, שבה מי ש'נתפס בקלקלתו' בהבעת דעה שאיננה מקובלת עלול לאבד את פרנסתו ולהרוס את מעמדו, ואף להסתכן בגופו. איסור זה גולש לצנזורה מוחלטת של מילים מהשפה. כיום, באזורים מערביים אסור לבטא את השם המפורש "כושי" אף ללא שום קונוטציה שלילית.[9] יחס דומה מצפה למי שיעז להעלות על דל דעתו את האפשרות שיש הבדלים ביולוגיים מובנים בין גברים לנשים, גם אם הוא נשיא אוניברסיטת הרווארד, לפקפק בקצב התחממות כדור הארץ או לפנות לאשה או לגבר בכינויי גוף תואמים אם הם בחרו לעצמם 'זהות' אחרת כלשהי מתוך עשרות הזהויות המגדריות החדשות. לשם כך אף הומצאה טרמינולוגיה שלמה שכל כולה נועדה למסגר, לעוות ולמשטר את השיח בתחומים הללו לטובת השמאל, כגון microaggression, mis-gendering ועוד. והגדילו לעשות בתחום המגדר – הוקמו חוגים ודיסציפלינות 'מחקר' לקדם א'גנדות מרקסיסטיות רדיקליות, לבסס את פעיליהם, וליצור עבורם מוקדי כח ושליטה תרבותית.

הדברים נכונים גם בצד הימני של המפה הפוליטית, למשל הסנקציות שיופעלו נגד מי שיעז לסטות מן הקו של הפוליטרוק המפלגתי, אך הם נכונים שבעתיים בחוגי השמאל. בשל האוטופיות והאוניברסליות של עמדותיו, השמאל טולרנטי הרבה פחות לדעות המנוגדות לתפיסת הטוב שלו (במיוחד כאשר הן מגיעות ממי שהיו אנשי שמאל בעבר), בעוד בימין הפרטיקולריסטי והפרגמטי יש מקום רב יותר לריבוי דעות. לאחרונה אף פרסמה קבוצה של 150 אינטלקטואלים בולטים משני צדי המתרס הפוליטי מכתב המלין על חוסר הסובלנות והאכזריות המשתלטים על השיח הציבורי והמצמיתים אותו.[10] בקיצור, בכל מה שנוגע ל"בחירה חופשית", הדשא של השכנים החילונים ממש לא ירוק יותר.

בחברה החרדית יש "חופש לבחור" במידה פחותה יותר – מושגי הטוב והרע ברורים לנו ומהם נובעים ערכים מוסריים למכביר, ביניהם גם ערך הקהילתיות בעבודת השם. ממילא, יש לנו בחירות ערכיות על כל צעד ושעל, שמשמען צמצום מרחב ההעדפה הניטרלי של הפרט […] איננו יכולים להכניס אל פינו כל מאכל שנרצה ואיננו יכולים ליהנות מכל מה שתחמוד עיננו

לעומת זאת, בחברה החרדית יש "חופש לבחור" במידה פחותה יותר – מושגי הטוב והרע ברורים לנו ומהם נובעים ערכים מוסריים למכביר, ביניהם גם ערך הקהילתיות בעבודת השם. ממילא, יש לנו בחירות ערכיות על כל צעד ושעל, שמשמען צמצום מרחב ההעדפה הניטרלי של הפרט. כהן אינו יכול להתחתן עם גרושה וממזר אינו יכול להנשא לישראלית; איננו יכולים להכניס אל פינו כל מאכל שנרצה ואיננו יכולים ליהנות מכל מה שתחמוד עיננו. כמובן, צמצום מרחב הבחירה עולה עם רמת ההידור בהלכות ובהליכות שאדם בוחר לעצמו (הידור בכשרות או בדיני עירוב, למשל). מובן אם כך שיש מקצועות שאינם מתאימים לאדם תורני, אם משום שהם עצמם בעייתיים, אם משום שהמקום שבו עוסקים בהם אינם מתאימים, ואם משום שהדרך לרכוש אותם עוברת במחוזות זרים. אכן, לשמירת תורה ומצוות יש מחירים וכך גם לכל מעלה רוחנית ומוסרית, אך אלה מחירים ששווה לבחור לשלם אותם. מאידך גיסא, בכל מה שנוגע ל"בחירה חופשית", קשה מאד לומר שהציבור החרדי מונע מהפרט את היכולת לבחור חלילה ברע. הבחירה נתונה בידי כל אדם, והקהילה אינה מציבה אלא סייגים וגדרות המרחיקים מגבולה פעולות לא רצויות.

הרחקה זו היא זכותה של כל קהילה. קהילה רשאית להתנות את ההצטרפות למוסדותיה בסטנדרטים דתיים ובכללי התנהגות חברתיים, להתקין תקנות לשמירתם ולאכוף אותם – ויהיו אלה מופלגים ובלתי סבירים ככל שייראו בעיני אחרים. כל ציבור וכל קהל רשאים לשמור על הצביון הנראה להם, ולמנוע ממי שאינם הולכים בדרכם להיכלל ביניהם ולהתקבל למוסדותיהם. כך אכן נהוג לא רק בוועדות קבלה באזורים חרדיים, אלא אף ביישובים קהילתיים חילוניים, למשל. ניתן לקרוא לפעולות אלו "כפייה חברתית", אך לרוב היא אינה יורדת לחייו של האדם, אלא מונעת ממנו את הגישה לשירותי הקהילה.

כפייה קהילתית בציבור החרדי

הכפייה הקהילתית הנהוגה כיום בחברה החרדית היא לדעתי מינורית יחסית למקובלת בעולם המערבי. הסנקציות העיקריות שהחברה החרדית משתמשת בהן הן אי קבלה למוסדות ופגיעה בשם הטוב בשידוכים, אך סנקציות אלו אינן קרובות לאלימות החוקית ותרבות הביטול המופנות כלפי מי שעובר על מצוות המוסר המערבי, המגיעות היישר ממנהיגי החברה ובגיבוי מלא של האליטות התרבותיות. אמנם יש לצערנו ולבושתנו בשולי הציבור שלנו גם אירועים של אלימות מילולית או אף פיזית, נגד חיילים למשל, אך מדובר במעשים בריוניים שאינם זוכים לתמיכה רשמית. אלה מעשים שלא רק שאין להם כל הצדקה לגופם, אלא שאף יש בהם חילול השם נורא. אך הכותב איננו מתייחס למקרים שוליים אלה, אלא לתופעה הרחבה יותר של כפייה קהילתית בציבור החרדי.

כל ציבור וקהל רשאים לשמור על הצביון הנראה להם, ולמנוע ממי שאינם הולכים בדרכם להיכלל ביניהם ולהתקבל למוסדותיהם. כך אכן נהוג לא רק בוועדות קבלה באזורים חרדיים, אלא אף ביישובים קהילתיים חילוניים, למשל. ניתן לקרוא לפעולות אלו "כפייה חברתית", אך לרוב היא אינה יורדת לחייו של האדם, אלא מונעת ממנו את הגישה לשירותי הקהילה

מבלי חלילה לזלזל בכאב ובקושי שגם כפייה זו יוצרת אצל הנפגעים ממנה, ומתוך תפילה שה' יעזור לכל יהודי בכל משאלותיו ומבוקשיו, חשוב לזכור שהכפייה הקהילתית בציבור החרדי כוללת בסך הכל אי קבלה למוסדות לימוד וירידה ברמת האטרקטיביות בשידוכים, כפי ששפירר עצמו מציין. אלה אמנם שני תחומים קרדינליים, ובכל זאת צריך לקחת גם אותם בפרופורציה. אין המדובר בהתעמרות בחורגים מכללי ההתנהגות הקהילתיים וברדיפתם באמצעות עלילות, חרמות, הלשנות ומסירות, כפי שנהג הממסד בעבר הלא כל כך רחוק נגד מי שבסך הכל העזו לעבוד את בוראם בניגוד לדעתו.

כמובן, אין פירוש הדבר שלא ניתן להגזים גם בכך ולפגוע בזולת שלא בצדק. כמו בהרבה דברים טובים אחרים, הקיצוניות הבלתי מבוקרת מסוכנת ומזיקה. לפני שנים אחדות התפרסם סרטון ובו נראה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל מגיב למקרה כזה שהובא בפניו. מעשה שהיה כך היה: אלמן מבית שמש נשא אלמנה מעיר אחרת, והיא וילדיה עברו לגור עמו בעירו. ילדי האשה הגיעו ממוסדות בסגנון מודרני יותר, אך שני הצדדים ביקשו להפוך למשפחה אחת "בעלייתו של בעל", ולרשום את ילדי האשה לתלמוד התורה שבו למדו ילדיו. למרבה הצער ולמיעוט ההפתעה, בין ההורים שם היה מי שהתנגד לכך. הגראי"ל הגיב על כך ברגש: "גאווה, גאווה, גאווה… רק גאווה, שלא תחשוב שהוא ירא שמים, מאה אחוז… גאווה!"[11]

אך אף שמן הבחינה המוסרית יש טענה קשה נגד מי שביהירותם האליטיסטית דוחים יהודים טובים ופוגעים בהם, ושפירר היטיב לבטא את כאבם של רבים על העוול שנעשה להם במצבים כאלה, מבחינה חברתית זה עדיין בגדר הלגיטימי. גדולי ישראל  צריכים להוכיח אותם ולנזוף בהם קשות על כך, אך על אף שזהו פשע נורא הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו, עדיין אין אפשרות לתבוע אותם בבית דין על מנת לחייבם לקבל את מי שהם אינם חפצים בו.

יתרה מזאת, לא הרי מקרה קיצוני וייחודי זה כמקרים רבים אחרים שבהם כן ישנה הצדקה מלאה או חלקית לדחיית הפרט החורג מכללי הלבוש וההתנהגות המקובלים. באותה מידה ידוע סיפור נוסף על הגראי"ל זצ"ל, הממחיש זאת. אב שבנו לא התקבל לישיבה פלונית, לטענתו משום שהוא חבש כיפה ללא סרט, ביקש למחות על כך. לשם כך הוא הציג בפני הגראי"ל שתי כיפות, אחת עם הסרט ואחת בלעדיו, ושאל אותו אם יש ביניהן הבדל כלשהו. הגראי"ל, שבפקחותו הרבה הבין מיד במה מדובר, ענה לו שאין כל הבדל בין הכיפות. בטוח בנצחונו, האב טען בלהט שהיות שכך הדבר, איך יתכן שבשל חבישתו כיפה כזו נדחה בנו מאותה ישיבה. ענה לו הגראי"ל בחכמתו, שדוקא משום שאין הבדל ביניהן, לא מובן מדוע לא ילבש הבן את הכיפה עם הסרט ושלום על ישראל.

הגראי"ל ביקש לחשוף כאן את האבסורד ואת העיוות שבטענות מתחסדות שכאלה.[12] הציפיה שחברה תאפשר לפרט לחרוג מן הנורמות ומכללי ההתנהגות היפים בעיניה מבלי לשלם על כך את המחיר המתבקש, איננה ראויה ואיננה נכונה. זוהי דרישה אלימה ביסודה, וניסיון חצוף לכפות על הקהילה לשנות את ערכיה ואת אופיה לפי גחמותיו של הפרט.

הציפיה שחברה תאפשר לפרט לחרוג מן הנורמות ומכללי ההתנהגות היפים בעיניה מבלי לשלם על כך את המחיר המתבקש, איננה ראויה ואיננה נכונה. זוהי דרישה אלימה ביסודה, וניסיון חצוף לכפות על הקהילה לשנות את ערכיה ואת אופיה לפי גחמותיו של הפרט

ובל נשלה את עצמנו. אף שהקשר הזה אמנם איננו חד משמעי, ברוב המקרים יש קורלציה גבוהה בין שינויים חיצוניים לא הלכתיים הנוגדים את סטנדרטי ההתנהגות של שלומי אמוני ישראל, לבין רפיון כללי ברמת הצניעות ובשמירת המצוות באופן כללי. ספציפית ועיקרית לענייננו, שינויים כאלה עלולים להעיד על חשיפה לא מבוקרת למדיה חילונית מסוכנת. וחשיפה לסחי והמאוס המערבי היא לא פחות מרעל נגיפי המחייב "ריחוק חברתי" מן הנגועים בו, למרות כל הצער והכאב על שנאלצים לנהוג בהם כך, מכיוון שהם יכולים להדביק אחרים גם כאשר הם עצמם לגמרי בריאים ואסימפטומטיים.

בדרך כלל, לבישת בגדי ג'ינס בחברה שבה אין הדבר מקובל (דוגמא שהכותב בחר) מעידה על פזילה אל עבר התרבות החיצונית והזדהות עמה. וזאת גם אם היינו מקבלים את דבריו שאין בכך כל פסול מהותי, ומניחים שביקום תיאורטי אחר האריג הקרוי "דֶנִים" היה הראשון במעלת היוקרה, חף מכל שמץ של רחוביות, והמועדף ביותר על בנות מלכים. בחירה בסגנון לבוש לעולם איננה מבוססת על טעמים אישיים עצמאיים ומנותקים מהקשר חברתי. תמיד יש לבחירות כאלה משמעות תרבותית עמוקה. חריגה מן הלבוש המקובל היא בחירה מודעת ורועשת לקרוא תיגר על אורחות הקהילה, והצהרה על נחיתותה התרבותית בעיני החורג.

לסיום נקודה זו יש להוסיף, כי בניגוד לדברי הכותב בגנות הקהילתיות היתרה בחוגים חסידיים, נראה שדוקא משום שבחוגים אלה יש קהילתנות טבעית ומלאה הנוכחת בכל תחומי החיים, היא הנותנת שאי קבלה של ילדי הקהילה שהוריהם חורגים מן הכללים נדירה יותר. לעומת זאת, היעדר הקהילתיות ההוליסטית בחוגים ליטאיים הוא המצמיח התאגדויות אליטיסטיות שונות בתחום מוסדות הלימוד כתחליף לכך. לא פלא שהדרך לסירוב קבלה קצרה יותר במוסדות כאלה, שהרי הם מלכתחילה בנויים סביב מכנה משותף צר וספציפי, ללא מחויבות קהילתית עמוקה. במוסדות קהילתיים באמת, ההורים צריכים להתאמץ יותר על מנת שילדיהם 'יזכו' לסירוב, מפני שהמחויבות הקהילתית איננה מאפשרת לנקוט צעד שכזה אלא כאשר באמת כלו כל הקצין ויש חשש ממשי להשפעה שלילית על תלמידים אחרים.

כל שכן וקל וחומר הדבר כאשר מדובר בשידוכים. על אף שנושא זה אולי כאוב עוד יותר מנושא הקבלה למוסדות, הרי שהוא נוגע לבחירות האישיות ביותר שכל משפחה ומשודך מקבלים בעצמם ובנפשם, בנושא גורלי מאין כמוהו, והוא איננו עניין קהילתי וממסדי. מה לעשות? לא ניתן לדרוש מאדם להשתדך עם מי שהוא או משפחתו נופלים בעיניו מן הרמה שהוא מאחל לעצמו, גם כאשר הוא טועה ועמדתו נגועה בגאווה. גם אם יש כאן בעיה כללית שראוי לעסוק בה ולחנך למיגורה, הרי שמדובר בתופעה אנושית וטבעית, שגם היא מוצדקת ביסודה. בהחלט סביר שבחירות ערכיות שליליות של בני משפחה של משודך יהיו שיקול בבחינת השידוך. בחירות כאלה יכולות להעיד על מזג משפחתי, על המנטליות או על החינוך במשפחה, וכפי שאמרו חז"ל, שיש למשודך לבדוק באחי המשודכת, כיון שרוב בנים דומים לאחי האם.[13] נוסף לכך, לאחר הנישואין יכולים אותם בני משפחה להשפיע על הגיס או הגיסה החדשים, על האחיינים העתידיים, וכן הלאה.

העולה מדברינו הוא שאין לתלות אפוא את החוסר בהזדהות הפנימית שקיים בינינו בלחץ החברתי וגם לא בכפייה החברתית. אני בהחלט שותף לתחושה שדורנו איבד הרבה מן התמימות והערליכקייט של הורינו וסבינו, שערכם לא יסולא בפז. ואכן גם נדמה כי אנשים רבים יותר מבעבר לבם בל עמם בקיום התורה ומצוותיה, לרבות מנהגי ישראל שתורה הם ודרך ישראל סבא והנהגות טובות וישרות שישראל קדושים קיבלו עליהם, ועושים כל אלה או חלקם כמצות אנשים מלומדה או מסיבות סוציולוגיות גרידא. אך לדעתי יש לחפש את הסיבות לכך בכיוונים אחרים לגמרי. תמיד היו לו ליצר הרע דרכים רבות לקרר את האדם ולהשפיע עליו לרעה, ודורנו אף מתמודד עם אתגרים חסרי תקדים המסייעים לו במלאכתו. אך מידה טובה מרובה, "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין", והבא לטהר מסייעין אותו.

[1] משה שפירר, לא אנוסים, לא מזדהים: לחץ חברתי והזדהות פנימית, צריך עיון, ב' טבת תשפ"א.

[2] יש במאמר נקודות נוספות הראויות להתייחסות נפרדת, כמו הנושא הלעוס של "האנוסים החרדים" שהתקשורת הישראלית העלתה לאחרונה את גרת עיסוקה בו ושהיה הטריגר לכתיבת מאמרו של שפירר, אך רשימה זו לא תוכל לעסוק בהן. [לעיסוק כבד ראש יותר בתופעה הזו בחו"ל ראו ריץ' טנוריו, ראיון: החיים הסודיים של חרדים בארצות הברית, זמן ישראל, 17.10.20] אעיר רק כי נראה שתופעה זו איננה נובעת מאילוצים או מחסומים חברתיים חיצוניים המקשים על עזיבת החברה החרדית, לפחות בחלק ניכר מן המקרים, אלא מכך ש"אנוסים" אלה עצמם אינם מעוניינים להפסיד את הטובין האישיים, המשפחתיים או החברתיים שהימצאותם בחברה החרדית מספקת להם, דבר שבפני עצמו הוא תעודת עשירות תרבותית וחברתית לציבור החרדי.

[3] להבדיל מן המקורות התורניים המוזכרים כאן, בעניין זה ראו עוד, Tina Rosenberg, Join the club: How peer pressure can transform the world, W. W. Norton & Company (April 2012).

[4] ועיין ברכות כ, ב ללשון הדברים המדויקת ולהמשכם.

[5] משנה תורה להרמב"ם, הלכות דעות פרק ו' הלכה א'.

דברי הרמב"ם הללו הובאו גם במאמרי הקודם, בענין חובת הבידול התרבותי, נושא הקשור מאוד לעניננו. ראו, סיני נתנאל פרל, חיוניות הבידול התרבותי, צריך עיון, כ"א אלול תש"ף.

[6] בעניין זה ראו למשל, Sharon Altshul, Cancel Culture Cancels Freedom of Speech, Jerusalem post, 12.21.20 .

[7] ראו למשל, The CATO Institute, Survey Reports, Poll: 62% of Americans Say They Have Political Views They’re Afraid to Share, July 22, 2020.

[8] ראו למשל, Rana Foroohar, Campus Wars: Has Liberalism Gone Too Far?, Financial Times, Sept. 22, 2017.

[9] ראו למשל, Colleen Flaherty, N-Word at the New School, Inside Higher Ed, August 7, 2019; Adam Steinbaugh, Emory Law Professor Faces Termination Hearing for Using ‘N-Word’ in Discussion of Civil Rights Case, Discussion with Student, FIRE, August 30, 2019; Robby Soave, USC Suspended a Communications Professor for Saying a Chinese Word That Sounds Like a Racial Slur, Reason, 9.3.2020.

[10] A Letter on Justice and Open Debate, Harper’s Magazine, July 7, 2020. וראו עוד, https://www.bariweiss.com/resignation-letter.

[11] https://www.kikar.co.il/259629.html.

[12] בניגוד לסיפור עם האלמן והאלמנה, שבו היה מדובר בילדים צעירים שבסך הכל הגיעו מרקע שונה, ולא בחריגה מנורמות וממוסכמות של תלמידים בוגרים יותר בהווה.

[13] בבא בתרא קי, א.

Photo by Lesly Derksen on Unsplash